העץ המסמר והאישה הפגועה

בס"ד

מאוד חשוב לי קשרי משפחה, ואני מוכנה להשקיעה בעניין. אבל כשפוגעים בי אני נפגעת ומאוד כואבת, אנשים אומרים: "אל תיקחי ללב" האם זה מעשי או אלו סתם דיבורים?

היה היו בני זוג כאשר באחד הימים הבעל פגע באישה מבלי משים ולא בכוונה, האישה מאוד נפגעה וכעסה, כאבה היה גדול, היא בכתה הרבה אך הקפידה שלא לבכות  ליד בעלה. רק כשהייתה לבד עם עצמה היתה בוכה ובוכה ונותנת פורקן לרגשותיה הכאובים, יום אחד הגיעה בעלה הביתה בשעה מוקדמת יותר מהרגיל  שלו ומצא אותה בוכה.

שאל בעלה מה קרה? מדוע את בוכה? ענתה לו האישה בביישנות: לא רציתי לגיד לך, אבל אם אתה שואל אז אני אענה לך. אני בוכה כי אני נפגעת ממך, אני מתאמצת לעצור את עצמי כשאני לידך, לא להחזיר ולא לפגוע וגם לא לבכות, ולכן אני בוכה כאשר אני לבדי...

ראשית התנצל בעלה ושתף אותה כי לא ידע על כך ומיצר על שכאבה לבדה וכלל לא שם לב שפגע בה...אבל איך?! איך את יכולה לעצור את עצמך? תמה בעלה לשמע הדברים...

איך?! בא ואראה לך ענתה לו, בא נצא לחצר יחד ותראה. הם יצאו לחצר האישה הצביעה  לו על עץ ובו מסמרים רבים שתקועים בו,

-בכל פעם שאני נפגעת אני לוקחת מסמר ותוקעת אותו בעץ...

-הבעל נבהל וחש צביטה עמוקה בליבו!  אחר ביקש "אני רוצה לעשות איתך עסק, אני אתאמץ לא לפגע בך, וכל יום שיעבור בלי פגיעה ממני את תוציאי מסמר מהעץ..."

-בסדר נענתה האישה להצעה

וכך עברו ימים וחלפה תקופה, והבעל התאמץ ולא פגע כך הפך לבעל רגיש יותר , ביום מן הימים הוא ביקש ממנה" בואי נראה מה מצבו של העץ?"

הם יצאו החוצה וראו את העץ מרוקן ממסמרים! וואו, איזה יופי, אין בעץ מסמרים. אמר הבעל בהקלה. נכון אין מסמרים בעץ, את כולם הוצאתי, אולם תתקרב אל העץ ותראה- נשארו בו חורים...

חשבתן פעם? כמה חשוב להיזהר לא לפגועה כי גם כאשר מבקשים סליחה נשארים בלב חורים , נשארים פצעים.

בפרט בילדים הפצעים יכולים להיות עמוקים, וליצור צלקות.

אך אנו צריכים לזכור: מצד הפוגע אכן יש להיות זהירים, ואחראיים, עם מלא כובד האחריות. ומצד הנפגע, נשתשדל לסלוח באמת , ולמלא חורים, עד כדי כך שגם משמים יסלחו לפוגע, עצמו

לכאוב להיפרד מהכאב והכעס זו בחירה שאכן דורשת עבודה לא פשוטה, ומורכבת אפילו, שלפעמים זקוקים לעזרה חיצונית, ולסיוע מקצועי, אבל היא ניתנת, בידינו הדבר, במאמץ, בעמל, בעבודה על המידות זה אפשרי. אכן בידינו הדבר.