מכתב לסבתא ששרדה את השואה פעמיים: "הזמן הוא כמו כד שמתמלא לאיטו אבל נשפך הוא מרוב גדושתו" | מנוחה גולדברג

סבתוש, לפני עשרים וחמש שנה, ביום השואה, לא עמדת, ישבת, ישבת שבעה על השני בבניך, על מחמד עינייך. על אבאלה שלי.

סבתי מרת שרה רובינשטיין ע"ה לבית לוי נולדה בעיר קושיצה, אז צ'כוסלובקיה.

נשלחה לאושוויץ עם בני משפחתה ואנשי קהילתה. שרדה עם אחותה, בת 14 בלבד.

נישאה לאחר השואה לסבי אליעזר רובינשטיין ז"ל, הקימו משפחה לתפארת, שמונה ילדים, ב"ה.

מתוך שמונת ילדיה.

שניים מהם, נפטרו עוד בחייהם.

בנה מרדכי אריה בשנות העשרים לחייו נפטר בפתאומיות הותיר אשה ושני ילדים.

אבי רפאל זצ"ל נפטר בתאונת דרכים פתאומית, הותיר את אימי תחי' היקרה, ותשעה ילדים. אני הייתי בת חמש אחותי הקטנה בת שנה.

סבתא אישה חזקה, אוחזת בפלך השתיקה, רק מחייכת בעיניים טובות "כי על האיבישטער לא שואלים שאלות".

סבתא הגיבורה ששיכלה שני בנים בחייה, אבל החיוך לא מש מפניה.

סבתאלה, נערה צעירה, סלובקיה, שמספר מקועקע על זרועה.

ניצולת תופת אושוויץ - פעמיים.

ותרשי לי סבתא לספר כיצד אחר כך עמדת, ושרדת, כל נסיון, וכיצד הקמת משפחה, בגאון

"כי מי שהיה באושוויץ ראה את הקב"ה"

את הדוגמא כיצד ממשיכים הלאה, הוכחת לנו.

את יודעת, כך חשבתי לי היום,

שהזמן לא מכהה את הגעגוע, הוא מלמד איך להסתגל.

הזמן לא גורם לשכוח, לפעמים הוא מעצים את החסר.

הזמן הוא לא בשביל לשקוע בתהום העצבות אלא ללמוד ממנו ולקחת מהות.

הזמן הוא כמו כד שמתמלא לאיטו אבל

נשפך הוא מרוב גדושתו.

אבא, אם היית כאן,

היית צוחק ומחייך מאוזן לאוזן לפילוספיה שלי.

מנוחה