מאז שאני זוכרת את עצמי, אני מרגישה בודד או 'שקופה' אם תרצו...
אף פעם לא הייתה לי חברה שהרגשתי שאוהבת אותי ורוצה באמת בחברתי.
בכיתה היינו תמיד מספר בנות אי-זוגי וכך בתחילת שנה הייתי יושבת לבד בשולחן, בסוף הטור, ההתיחסות מהבנות הייתה מהפן הטכני בלבד: הן היו מבקשות ממני שאעשה להן ובשבילן דברים, כולל לזרוק פסולת לפח...
אני זוכרת בסביבות כיתה ג'-ד' אחת הבנות הייתה באה ללמוד איתי, פעם אחת היא צחקה עלי בבית שלי...
זוכרת גם איך בהיותי בכיתה י"ב בדרכי הביתה מהתיכון, פגשתי שתי בנות והצטרפתי אליהן. הן דיברו באנגלית כל הדרך כשהן יודעות שאני לא מבינה, ההרגשה הנוראית ההיא עדיין חקוקה בי כל כך.
הן באמת חשבו שאני נוראית?
כל כך רצו שאלך משם?
חשבו שלא אבין את הרמז?
מקרה נוסף היה בתיכון: ישבתי בספסל עם מספר בנות, אני בקצה, פתאום הבת מהקצה השני דחפה את כל הבנות עלי... ברגע אחד נעלמתי מהספסל אל הרצפה, מתחת להר של בנות צוחקות, ואני למטה - פגועה והמומה.
כמובן שלא זכור לי ששיחקתי או שוחחתי עם בנות כיתתי.
גם כשהתחתנתי, הייתי בטוחה שארגיש טוב יותר, אבל לצערי זה לא קרה...
רציתי לשבת עם בעלי לאכול, הסכים לאכול, ישבנו יחד, כל אחד בכיסא שלו, עם שולחן משותף - אבל בקושי משוחחים. כל אחד שקוע במנה שלו, עם מחשבותיו.
מאז - ככה אני חיה. ממשיכה לחיות - אם נדייק...
לקניות - אני הולכת לבד. בעלי תמיד מלא תירוצים, חשבתי לצאת קצת, לעשות הליכה, גם על זה יש לו המון השגות ותירוצים, לטיולים מיוחד - טען שכבר יצאנו ולא מעניין אותו לצאת....
ניסיתי לפנות לנשים שאני מכירה, תמיד היה להן תירוצים, התייאשתי.
אני קונה, לבד
הליכה, לבד
קניות, לבד
טיולים, לבד.
אני הולכת לשמחות, יושבת בשולחן עם נשים ובנות משפחה, בקושי שואלים אותי על שלומי ובטח שלא משתפים אותי בחוויות, אני מנסה לדבר? עוצרים אותי באמצע או שמסובבים את הראש.
נשמע לכן נורא? לא מתורבת? תאמינו או לא, זה קורה כל כך בטבעיות שאני אפילו לא מספיקה להעלב...
איך זה מרגיש לי?
זה מרגיש שאני לא מעניינת אף אחד, אולי המראה שלי, של אחת מסכנה, אחת שיש לה בעיות, היא בטח רק בוכה, רק מתלוננת... הרי היא לבושה פשוט, נראת צדיקה מידי, בטח תטיף לנו מוסר מאמרות חז"ל - ראשונים ואחרונים.
גם בעבודה אם שאלתן - אני יושבת ומרגישה שקופה. אנחנו עובדות יחד, נפגשות על בסיס כמעט יומי, אבל אם לא הגעתי - אין טלפונים, אין הודעות של התענינות ולאף אחד בכלל לא מציק אם לא הגעתי.
אין יציאות ביחד, ישיבה ביחד, קניה ביחד
אין בכלל את המושג 'אנחנו'.
אז אם אנחנו פה,
וזו פעם ראשונה שיש לי 'אנחנו'
אני מרגישה את הזכות, כמי שכבר עברה הכל בבדידות, לפנות אליכם - הורים ומורים: הילדים השקטים צריכים תשומת לב אפילו יותר מילדים שמפריעים!
ולאלו שאינם עוסקים בחינוך: כשאתם יושבים בספסל התחנה או סביב שולחן באירוע ורואים אדם בודד - תהיו הראשונים שמתעניינים בו! אולי אפילו תהיה לכם הזכות להיות הראשונים בעולם שמעניקים לו חיוך והרגשה של שייכות! יש לכם כמה רגעים? אל תגידו שלום ותלכו, תתענינו בעומד מולכם, תרימו טלפון, לאנשים שהרבה זמן לא התקשרתם אליהם.
ואפילו אם אחת או אחד מכם יקח את הדברים אל ליבו, דייני.
מאחלת חג חירות, שמח ומשפחתי לכולם.
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: