תקווה צריכה להיות תוכנית העבודה שלנו. גם היום, בעיקר היום. והנה פסקה שנותנת תקווה. דברים של הרב יונתן זקס, מתוך החוברת החדשה שזכיתי לערוך, "לרפא את הלב":
"אחרי כל טרגדיה בתולדות ישראל - בא גל חדש של יצירתיות. חורבן בית ראשון הוביל לחידוש מקומה של התורה בחיי העם, במפעל של עזרא ונחמיה. חורבן בית שני הצמיח את היצירות הגדולות של התורה שבעל פה – המדרש, המשנה ושני התלמודים.
טבח הקהילות היהודיות בצפון אירופה במסע הצלב הראשון - חולל את הופעתם של חסידי אשכנז. המפגש עם הנצרות בימי הביניים - הוביל להתחדשותה של פרשנות המקרא. המפגש עם האסלאם הנביט רנסנס בפילוסופיה היהודית. גירוש ספרד התגלגל לתחיית הקבלה בצפת במאה ה-16.
השואה, הקטסטרופה הגדולה מכולן, הובילה ללידה גדולה מחדש: רק שלוש שנים אחרי שהביט באישוני מלאך המוות באושוויץ, הגיב עם ישראל באישור חסר תקדים של החיים, בהכרזה על מדינת ישראל.
בסינית, אותו סימן-כתב מציין 'משבר' ו'הזדמנות'. אולי לכן שורדת התרבות הסינית שנים רבות כל כך. העברית אופטימית אפילו יותר מהסינית: 'מַשְׁבֵּר' הוא גם כיסא היולדת. הרפלקס היהודי הוא לראות תקופות מצוקה כצירי לידה. משהו חדש נולד".
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: