זכיתי  לרקוד בחתונה מאד מרגשת.

אחות של חברה מאד קרובה שלי התחתנה. גם היא עברה את בת המצווה
לפני הרבה זמן...
כולם בכיתה ובמשפחה התחתנו לפניה. היא טובת לב ומסורה מאין כמוה.
בחורה צדיקה עם אהבת תורה ומשרה טובה ומשפחה חשובה...”נו... אז מה
הבעיה”, יצקצקו בלשונן נשים צעירות בגינה.
ובכן, הסיפור שלה הוא דוגמא טובה לנקודה שהעליתי בתאור על הבחורות
המדי עסוקות
(ואל תשלחו לי מיילים ופקסים שאני לא מבינה מה עוברות בחורות... זה נכון
שהן חייבות להיות עסוקות ואפילו מאד, רק לשמור שלא לעבור את הגבול...
ומהו הגבול? תבררו אחרי שתקראו על החתונה של אחות של אסתר)
הבחורה טיפסה לגיל שלושים פלוס כרואת חשבון בכירה. “עסוקה עד שאין לה
זמן לחשוב על המצב”, התבטאו אחיותיה בשמחה. אבל הקב”ה חשב אחרת.
ביום אחד מאד לא בהיר היא נקראה לחדרו של מנהל המשרד בו היא עובדת
והודיעו לה על פיטורין משיקולים שמלמעלה. היא והבוס חשבו שזו הנהלת
המחוז. היום מבינים כולם שאב רחום מלמעלה גלגל את הפיטורין לטובתה.
מישהי במשרד קינאה בהצלחתה וארבה לה בפינה לא נעימה. כואב. כואב מאד.
“ד’ אמר לו קלל” - כך ניסיתי לנחם. לא היה עם מי לדבר. העבודה היא כל
חייה בינתיים.
ואז במקום ללכת לעבודה היא הלכה לכותל. הלכה להתייעץ, ניגשה להצעת
שידוך שהורידה בחיפזון שנתיים קודם. כך כשהיא פנויה לנושא ורוצה לעשות
את הצעד היא התארסה באושר גדול.
שבוע לפני החתונה היא קיבלה טלפון מהמשרד...
“חזרי אלינו. צריך אותך, בתנאים יותר טובים מבעבר”.

שיהיה בנין עדי עד.