טור של מעוכבת שידוך: המבטים שלכם פשוט בלתי נסבלים

לא זכיתי לכך שאבי או אחיי יקראו לי מגילה בבית, כך שלא אצטרך לצאת. גם לא נעים לי לבקש, ואולי זה בכלל ביטול תורה הם מקדישים כל רגע שהוא לא סעודה ללימוד תורה לשמה.
עוד מעט יבואו יומיים קשים, אאלץ ללכת מוקדם לבית הכנסת לוודא שהספסל האחרון פנוי עבורי (וכנראה עבור עוד כמה כמוני מהשכונה, אחת כבר אמרה לי שהיא במיוחד מכתת רגליים לשכונה אחרת).
ואקום למניין המוקדם ביותר לשמוע מגילה כדי לוודא שעזרת הנשים פנויה.

אתן שואלות למה?

כדי לא לזכות למבטים הננעצים ולא לשמוע צקצוקי לשון "הבת של כהן רווקה צצצצ, צריך למצוא לה שידוך", ואני כמעט יכולה לשמוע את המחשבות שלכן רצות ובא לי לענות לכן מכאן(בתקווה שאתן לא שומעות את הדופק שלי שהוא על 100) 'אבל איך זה הגיוני??? היא הייתה הכי מוצלחת במחזור של אסתי שלי...' להזכירך, את שומעת מגילה עכשיו, סיפור המגילה שהוא הסתר פנים ואחר כך גילוי פנים היה סיפור לא הגיוני בעליל.
'למה היא לא מתפשרת??' מי אמר לך??
'אולי יש לה איזו בעיה רצינית?' אולי... ומה עם אולי לא? ואיפה האמונה? זו שאתמול דברת עליה עם תלמידותייך:)

אז אנא מבקשת מכאן לא לנעוץ מבטים, לא להיות עם מחשבות שקופות, אין צורך לחייך חיוך מעושה ולסרוק את המראה (המזדקן?) שלי. פשוט לא. תורידו שיפוטיות, תהיינה עסוקות ביום הגדול הזה עבורכן.

ותודה לשכנה המבוגרת מקומה שניה שזכרה לשלוח לי באופן אישי משלוח מנות עם הנכדה בת 6, זה חימם לי את הלב כך בשקט בלי רעש עם ילדה קטנה שלא עשתה עסק, תודה שזכרת אותי.