​אבא​​,אמא אני מבקשת סליחה!! סיפור מרגש על תופעת הורים "שכולים חיים"

שלום לאתר היקר!

לא יודעת אם אתם הכתובת הנכונה אבל ראיתי שהעליתם מכתבי סליחה שנה שעברה וזה קיבל הרבה הדים (לחצו כאן לקריאת מכתב סליחה של המורה), אולי גם המכתב שלי יעשה את זה ואולי אבקש סליחה בשם הרבה נשים כמוני ואולי אעורר את הלבבות שיבינו שהחיים עוברים מהר מידי...

קוראים לי מימי, נולדתי למשפחה טובה וחמה, אוהבת ומעניקה. באמת שלא היה חסר כלום ילדות טובה מלאה בחוויות שזכורות לי מאוד טוב פה ושם היו מורות יותר מלחיצות עם הלימודים ומריבות עם חברות אבל אפשר לומר שהיו לי חיים ממש טובים.

הגעתי לסמינר טוב כשהורי היקרים חסכו מפת לחמם העיקר שלבת הבכורה שלהם יהיה תיק סמינר יפה, והיא תוכל לקנות סוודרים ממותגים כי לכללל החברות יש. אני זוכרת את אמא לוחשת לאבא "תן לה עוד 50 ש''ח זה חשוב שתצליח בחברה שלא תרגיש שאין ..."

היום אני מבינה כמה מפונקת הייתי אז.

והנה הגיעה תקופת השידוכים היא הייתה ארוכה יחסית ומתישה, עבדתי במקצוע ריאלי וכל משכורת נחסכה בקפדנות. באותו זמן הבנתי שהצעות 'יורדות' כביכול בגלל העניין הכספי, בציבור שלנו נהוג שהצד של הכלה מתחייב לסייע בנדוניה מכובדת עם דירה באיזור פרפיריה אפילו העיקר ללא משכנתא.

הייתי חורקת שיניים, חוסכת וחוסכת וחושבת לעצמי ''למה ההורים שלי לא מבינים שהם צריכים לקחת הלוואות העיקר שאתחתן?? הרי רק עוד עשור אולי אגיע לסכום המבוקש..."

כן. כך העזתי לחשוב ברוב חוצפתי וטפשותי.

אוי.

כמה קטנת אמונה וכפוית טובה הייתי...

היו אחרי עוד 7 אחים ואחיות כששני אחים הספיקו ''לעקוף'' אותי והאחיות המתינו כמו ילדות טובות בתור.

עד שהגיע לו היום המיוחל, הורי אנשי אמת ויושר עשו כל שביכולתם להגיע לסיכומים כספיים עם השדכן שהתעקש הוא לסגור את ענייני הכספים.

העיקר בשעה טובה ומוצלחת התארסנו עם הרבה ברק בעיניים ולבבות מאושרים!

אני זוכרת איך שכולם התפלאו והרימו גבה ''הוא?? הוא דרש סידור מלא ולהם אין לתת...''

אנחנו כזוג מאורס לא דיברנו על העניין הכספי, כספים זה ענייני ההורים כך היה ברור לשנינו.

הייתה חתונה שמחה ומאושרת, שכר הדירה חולק בין ההורים ואנחנו יכולנו בשנה הראשונה להיות רגועים ושלוים. הזיווג עלה יפה מאוד ב''ה וזכינו בתוך כשנה וחצי לחבוק בת מתוקה. בתקופה זו אחותי הקטנה יותר נישאה גם היא ואצלה הצד השני התעקש שדירה צריך לרכוש בין האירוסין לחתונה אבי החתן היה לחוץ מאוד ואכן בס''ד הם רכשו דירה מרווחת באחת מערי הפריפריה.

ואז ...התחילו הדיבורים אבא של בעלי התחיל לברר מה עם הדירה שלנו?? מדוע רוכשים לזוג הבא דירה כשלנו הזוג הבוגר יותר עדיין אין דירה.

אני זוכרת שבאותה תקופה היינו במעבר בין שכירויות ועברנו להורים לכשבועיים ואז נחשפתי לשיחות בין השווער שלי לאבי, אבא העדין שלא מרים קול בחיים פשוט צעק לטלפון: "הרב...אני לא מבין על מה אתם מדברים??? 800 אלף??? ממתי דובר על סכומים שכאלו???"

הקול שלו רעד, פחדתי עליו שיקרה לו משהו, אבל הבנתי שיש כאן בעיה רצינית.

בעלי חזר מהכולל באותו ערב והסברתי לו שאנחנו חייבים לעזוב כאן ועכשיו, הוא הסביר לי שיש משהו חשוב שאנחנו צריכים לדבר עליו.

יצאנו להליכה עם התינוקת החדשה שסבלה מאוד מכאבי בטן והרבתה לבכות, היה קר מאוד אבל היינו צריכים לצאת לאויר ולדבר. עטפתי אותה היטב התעטפתי במעיל חם ויצאנו.

בעלי אברך משי - באמת, לא כקלישאה, אדם שכל כולו תורה מתוך אהבה אמיתית לתורה פתאום היה נשמע לי כמו אדם אחר, לא זה שהכרתי במשך השנה וחצי האחרונות.

"מימי, אנחנו לא יכולים להמשיך כך. את תצטרכי לדבר עם ההורים שלך על ענייני הכספים הם התחייבו לתת 800 אלף כדי שנצליח לקנות דירה".

מה??

הייתי בהלם.

אני חסכתי כמעט 150 אלף שקל במהלך שנות הרווקות חשקתי שיניים כדי לחסוך ולחסוך. לא ייתכן שההורים שלי התחייבו על 800 אלף שקל?! ברור לי שאין להם.

בעלי החויר כולו וניסה להסביר שההורים הבטיחו לשדכן סכום כזה וגם הסבירו שיוכלו לתת אותו רק אחרי כשנתיים מהחתונה.

הייתי המומה.

מי בחש כאן בקדירה? ולמה עכשיו זה נופל עלי??

בעלי שרצה שיהיה לנו טוב הבין שאין על מה לדבר ואין עם מי.

כעסתי על כל העולם, שקעתי בסוג של בדידות אולי זה היה דיכאון אחרי לידה עד היום אני לא יודעת, אבל ברור לי שהדרך חזרה ארוכה יותר ממה שחשבתי.

הוריו של בעלי כעסו עלי ועל הורי הדלת נסגרה בפנינו. לא הוזמנו לשמחות ולא לשבתות, אני כעסתי על הורי ששוב לא מתאמצים ולא מנסים לעזור לבת הבכורה שלהם...ובעיקר כעסתי על השדכן השקרן שגרם לכל הבלאגן הזה.

בעלי ראה שאני לא מצליחה לחזור לעבודה, התפקוד שלי בבית גם הוא ירד מאוד ולאחר התייעצות עם רבותיו עברנו לגור בקהילה בחו''ל שם הייתה לי עוזרת לבית, ובעלי שימש כרב בישיבה והרויח משכורת יפה.

היינו בודדים מאוד, לי לא היה קשר למשפחתי ולו לא היה ועדיין קשר עם משפחתו, אין לי איך לתאר את הכאב החד שמפלח בלילות שבת ובחגים במיוחד כשאני מדמיינת את המשפחה שלי יושבת יחד צוחקת נהנית ואני, עם המשפחה הקטנה שלי שגדלה אט אט לבד בניכר.

הורי ניסו בכל דרך ליצור איתנו קשר - ואני בטפשות רבה ניתקתי טלפונים זרקתי מכתבים לפח והשארתי את המתנות בדואר.

דודות שלי הגיעו לאיזור מגורי וגם אז לא פתחתי את הדלת.

כך, לב אטום. סגור, פגוע ובעיקר לא יודע מה הוא רוצה מעצמו.

בעלי התייאש ממני כבר וקיבל את החיים כמו שהם. חברות באיזור מגוריי הציעו לי לגשת לטיפול וראו כמה אני בודדה, הייתי מסרבת בתוקף.

נולדו לנו עוד 5 ילדים שלא הכירו את הסבים והסבתות שלהם.

אימי הייתה מתייפחת בטלפון ואני כל מה שעמד לנגד עיני זה האנוכיות שלי: "אתם אשמים!!! למה לא נתתם את הסכום המבוקש??" בעלי היה מנסה לדבר על ליבי שאצור קשר, שאכבד אותם, בניגוד להוריו שכעסו עלינו ולא רצו להכיר בנו כזוג הורי רצו לתת כל שיש להם אך כסף לא היה חלק מזה.

עברו להם 14 שנים ואני אמא לשישה ילדים נפלאים

במגיפת הקורונה אבי היקר נפטר, לא הייתי בלוויה כי היה סגר מוחלט זו הייתה הפעם הראשונה שהרמתי את הטלפון לאמא שייבבה מעבר לקו, ואני רק בכיתי ברצף כמה שעות...

פתאום קלטתי את גודל העוול, את הטיפשות שלי את הזמניות של העולם, פתאום התחלתי להבין שלא נמצאים כאן לנצח, וכמה רחוק שאנסה לברוח אלו הם הורי!! ולנצח יישארו האנשים שאהיה חייבת להם הכל בכל גם אם לא היו נותנים לי מאומה.

אוי אני לא יכולה לתאר לכן איזו אישה עצובה נעשיתי, לא ידעתי את נפשי, התחלתי תהליך טיפולי כשבעלי הסביר שכך א"א להמשיך. בטיפול הבנתי את הדפוס התנהלות שלי בחיים של בריחה והאשמת כולם, של נסיונות נואשים לקבל תשומת לב שמעולם לא תספק אותי, למצוא מקום שאקבל בו כל שארצה, גיליתי גם כמה קנאה הייתה בתוכי כלפיי אחיותיי הקטנות שהסתדרו להן עם דירות מרווחות. והבנתי...הבנתי כמה קשה לי להתבונן פנימה לביתי לבעלי לילדי ללב שלי לדברים המקסימים שה' נתן לי בחיני חינם.

איי...

היום ביתי בת 16 ואני חושבת לעצמי על אופציה שבה היא מתנתקת ממני ועוזבת אותי ל14 שנים לא אעמוד בזה, פתאום אני מבינה מה זה להיות אמא לבת בכורה.

כדי לומר לכן שהכל הסתיים בהפי אנד?? לא. ממש לא. אימי שתחיה נישאה בשנית מגיעה לה זכותה! אבל אני כבר לא אקבל את אותה אמא שהייתה יכולה להיות לי. פתאום אני מבינה שהפכתי את הורי לשכולים חיים ממש- והיום אני יתומה מאב, וסוג של יתומה חיה מאימי, היא נישאה לגביר עשיר ומטיילת הרבה בעולם ובאירועים חשובים, פתאום כשאני רוצה אין לה באמת פניות לשמוע אותי ולהיות איתי, וגם...אני מבינה אותה גם היא בטח כועסת עלי גם היא כבר התייאשה אחרי שנים של חיפוש... פעם בשנה אני זוכה לביקור שלה אצלינו בדירה שאנחנו שוכרים עבורם אבל זהו, את אמא שלי כבר לא אקבל.

קשה לך? את עוברת מצוקה? גשי לטפל בעצמך, עבדי על המידות שלך אל תשליכי הכל על ההורים שלך כי הכל חוזר כמו בומרנג לפרצוף. ובכלל, זה פשוט יעשה אותך אדם טוב יותר מריר פחות שמסתדר עם החיים ולא נאבק בהם. זה ממש כמו מחלה אוטואימונית נראה בהתחלה ש''הנה אני אראה להם מה זה'' אבל בסוף חוץ מלחסל את החיים הנורמליים נשארת שם ילדה קטנה ומרירה...

וזה עוד לפני שמדברים על מעלת כיבוד הורים וחובת המצווה העצומה הזו, אני היום לומדת הלכות כיבוד הורים כבר בפעם החמישית מאז פטירת אבי ז"ל.

הלוואי ואכפר קצת עם הסיפור הזה, אני ממש ממש רוצה שיתפרסם לפני יום הכיפורים...

בהערכה שקראתן עד כאן

מימי מהניכר