הסיפורים שמאחורי השירים/ חני זיסמן

כי-פורים

החג שנמצא אצלי בתחתית שרשרת המזון של החגים הוא פורים (האהובים הם סוכות וחנוכה), ואני חוגגת אותו על קידוש השם ומתנחמת בפסח שבאופק. 

אני אוהבת שגרה ושקט ופיכחות ולא אוהבת צלופנים ודפיקות בדלת ונשים מוצלחות ששולחות משלוחים מרעיבים.

באחת השנים ניסיתי להכין משהו, שיהיה לי איזה מעשה ידיי להתפאר, להרגיש חלק. הוא כל כך כשל שזה היה מביך (או כמו שאחת החברות הכנות שלי אמרה: מביכס).

שנה אחרת ניסיתי לרקוח מנות סביב נושא מאחד (הנושא היה 'דיכוטומיה' וכל המשלוח היה בשחור לבן) אבל אף אחד לא הבין מה רציתי לומר.

היו עוד כמה ניסיונות נפל. 

עקבתי בחנות אחרי משלוחניות מנוסות ורכשתי את מה שהן, (זה לא יצא לי טוב). העתקתי משהו שמישהי עשתה לפני חמש שנים וקיוויתי ששכחו, (לא שכחו).

הלכתי על קונספט לא מתאמץ בכוונה תחילה כדי לצאת קולית, (לא קלטו).

אי לכך ובהתאם לנ"ל, אני מוותרת מראש.

בכספי הדל אני מקפידה לרכוש מיני תופינים קנויים, ארוזים בשקיות משלוחים קנויות, עם סרט מתנות קנוי, ושולחת משלוח קנוי, חסר אופי או ייחודיות, ומקווה מאד שאצליח לפצות על חרפתי בתאריכים שפויים יותר ומרשרשים פחות.

וזו כמובן משימה בלתי אפשרית. למה? כי-פורים.  

כי פסגת התפקוד הנשי-באלבוסטי נבחנת ביום הזה. 

כי אין ולא יהיה לי שום סיכוי לנצח את השיטה.

אשר על כן, מידי שנה, עת מגיח לו הפורים מן האופל ואני מתבקשת לשלוח איזה דבר חכמה למדור השירה בו כל דכדוכיי מחורזים להומור, אני חוזרת וחורזת את אותה החוויה עצמה:- משלוחי מנות. טוב שבאתם כדי ללכת ולתת לי שנה שקט.

בשונה מחגים וזמנים אחרים בהם אני מחפשת זוויות חדשות לכתיבה, פורים דורש את עלבוני שוב ושוב והשירה עולה מאליה:

בזויה, שפלה, מדוכאה, לא עומדת בסטנדרטים, מאוכזבת, עלובה.

נ.ב. 

אין בכל הנ"ל בכדי לגרוע מאור המצווה ושמחתה ולפום צערא אגרא. ככל ששכנותיי מתעלות כך אני מושפלת ושכרי הרבה מאד. 

נ.ב.ב.

למורות אני קונה ספרים ושולחת בשקית מתנה קנויה עם כרטיס ברכה קנוי. מתלבטת האם לשלוח השנה את שירה בציבור או שזה ירגיש שחסכתי עליהן. מה אומרות?

נ.ב.ג. 

חתיכה משיר מאחד השנים

אני לא מבינה בעיצוב