בתיבת הדואר הנכנס שלי 48 מיילים שלא נקראו.
עוד עשרים מיילים בערך נקראו ולא עניתי עליהם.
אני עונה לטלפון, ובמקום להגיד ״שלום״ מתחשק לי להגיד ״אין לי תשובות! אין לי תשובות!״.
כל כך הרבה אמהות ביקשו בימים האחרונים תשובה מה להגיד לילדים שלהן.
ומה נגיד לעצמנו? זה אנחנו כן יודעות?
ביומיים שעברו ובהם שתקתי, נטולת מילים, כבר התפרסמו שלל הדרכות מה להגיד לילדים ואיך. עם חלקן הסכמתי, עם חלקן האחר ממש לא. אבל לא ידעתי לומר יותר טוב מהן מה לעשות. אני מתנצלת בפני כל מי שפנתה אלי ולא קיבלה תשובה. פשוט לא הייתי מסוגלת. השבר היה גדול מידי.
אתמול הבנתי שבחיפוש אחר ״מה להגיד לילדים״ שכחנו לשאול ״מה להגיד לעצמנו״.
שאנחנו מחפשות תשובות. ואין. גם לי אין.
הסיפור הזה מכיל כל כך הרבה רכיבים שאין לנו מגירות במוח בשבילם, שאין לנו שפה בשבילם. אין לנו דרך לחשוב אותם, או לדבר אותם. לא עם הילדים ובעיקר לא עם עצמנו.
אני כותבת את הפוסט כדי לתת מקום לבלבול הזה. אין לי תשובות.
חוינו כולנו שבר מטורף. נבגדנו עמוקות, כציבור וכאנשים. וכנשים.
הנסיון לתת תשובות; הכעס, לא משנה על איזה צד; החיפוש אחר הדרכות לדיבור עם הילדים - הם כולם נסיונות להחזיר לעצמנו שליטה.
ורגע לפני שנחזיר לעצמנו שליטה, אני מציעה שניתן רגע מקום של כבוד לרגשות השבר והאובדן.
אני מרגישה שזה מעט מידי ומאוחר מידי, אבל בכל זאת כמה נקודות באשר לדיבור עם ילדים. כמו שאתן כבר מכירות אותי - לא יהיו פה טקסטים מה ואיך להגיד, כי זה שונה מאד מילד לילד. רק כמה נקודות לחשוב עליהן.
א. כדאי לחשוב קודם כל מה משמעות של הדבר הזה עבור הילד. עבור ילדים שונים המשמעות היא שונה, כתלות רבה מאד בהרגלי הקריאה שלהם ובתפיסה שלהם את האיש. ככל שהילדים מחוברים יותר לדמות ומעריכים אותה - השבר יהיה גדול יותר.
ב. במידה רבה מאד - השבר שלנו גדול יותר מאשר זה של הילדים. הם מודעים פחות, מבינים פחות. הם לא מבינים באמת את המשמעות הקשה של אובדנות.
חשוב מאד לא לכפות על הילדים את עוצמת הרגשות שלנו, אלא להיות איתם במה שהם מרגישים.
ג. להציע לילדים את המידע, לא לכפות אותו עליהם.
כשאנחנו נוקטות עמדה שמנסה להסתיר דברים מהילדים - הם מפתחים סקרנות עצומה לדעת כמה שיותר.
כשאנחנו מציעות להם את המידע ומסבירות מה יהיו המחירים שלו - לפעמים הם עצמם מקשיבים לגבולות הפנימיים שלהם ומבקשים לדעת פחות.
לצערנו, החברים שלהם יהיו פחות נדיבים ועדינים מאיתנו, ועלולים להלעיט אותם במידע. אפשר לדבר גם על זה, ולהציע להם לברור את מקורות המידע שלהם.
ד. להצמד לעובדות.
יש מעט מאד עובדות יבשות שאנחנו יכולים לדעת בוודאות, וחשוב להצמד אליהן. יש כוח מרגיע בדיבור ענייני על העובדות, גם אם הן קשות. גם עבורנו, לדעתי, כדאי לנסות להצמד לעובדות היבשות ולנסות להתרחק מפרשנות, לא משנה לאיזה צד הפרשנות שלך נוטה.
היצמדות לעובדות תעזור לנו לראות מה מעסיק את הילד, ולזוז ממה שמעסיק אותנו. הוא ישאל שאלות על מה שמענין אותו - ושם חשוב לתת לו תשובות ברורות וענייניות.
יש ילדים שיהיו עסוקים בשמועות ובמשמעותן, יש ילדים שיהיו עסוקים בספרים כן או לא לקרוא, יש ילדים שרק ירצו לדעת עוד על כלי נשק.
ה. חשוב מאד להביע עמדה ברורה: אובדנות איננה אופציה, בשום מצב.
כמובן שחשוב לא להשאיר את הילדים מבולבלים. שמעתי על יותר מילד אחד שפיתח חרדה שגם הוא יכול בטעות להרוג את עצמו, איכשהוא. חשוב לסמן את ההתאבדות כמעשה אסור בתכלית האיסור, שאי אפשר להגיע אליו בטעות.
ו. לא לחנך.
אני יודעת שהרבה אנשים חושבים אחרת. אבל אני חושבת שבזמן הסערה לא נכון לצאת למסרים חינוכיים. משום סוג. זה לא הזמן לדבר על מוגנות, לא על לשון הרע, לא על צניעות, לא על הלבנת פנים, לא על בין אדם לחברו.
זה הזמן להקשיב לילדים, להרגיע אותם, לתקף את החויה. להבטיח שתמיד נהיה פה בשבילם. לא משנה מה.
בשבוע הבא, עוד שבועיים - חנכי אותם.
עכשיו רק תחבקי.
ואל תשכחי לחבק גם את עצמך,
שרי.
*הציטוט בכותרת של חיה הרצברג.
שרי ברלינסקי פסיכולוגית בהתמחות קלינית
מסוננת? שלחי מייל ל: merchavmugan100@gmail.com
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: