הסיפור "מי שחיפשה אהבה" הגיע למערכת בשם הדס (שם בדוי שמה המלא שמור במערכת). החלטנו להביא את הסיפור בתוספת תובנות מקצועיות מאת שרי ברלינסקי, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, שתאיר בו נקודות משמעותיות לטובת כלל הקוראות ולתועלת הרבים.
חלפו כמה שנים. קשה לי לספר את הסיפור שלי, אבל משהו בי דוחף אותי להוציא אותו לעולם, גם בשבילי כנראה, אבל בעיקר בשביל אחרות שאני יודעת שהן שם: עוברות סבל נפשי, גם אם לא ניכר כלפי חוץ והתפקוד שלהן ללא דופי. כבר מעזות לפנות לעזרה, אבל נופלות לטיפול לא מקצועי, בטווח הקצר הן מרגישות הקלה או מתמכרות לזה, בטווח הארוך- הטיפול פוצע אותן יותר ויותר.
הסיפור שלי בשינוי פרטים שלא תזהו אותי:
הייתי אז עדיין כמעט ילדונת סמינר. הכרתי את החיים מהפן העצוב שלהם.
אמא שלי הייתה בדיכאון חמור אחרי שנולדתי, היא שכבה במיטה ואחותי בת החמש טיפלה בי והביאה לי בקבוקים. ככה גדלתי לי, צמאת אהבה וייחס, משתדלת להיות נעימה לכולם, מרצה את העולם, טובה ויראת שמיים, אולי ככה מישהו יאהב אותי סוף סוף.
צעירונת לגמרי ותמימה, כבר אמרנו? ניסיתי למצא חן בעייני בעלי. אבל היום אני יודעת שמי שלא יודעת אהבת אֵם, מתקשה ביחס קרוב, בייחוד כשמציאות החיים עמוסה עם ילדים צפופים ב"ה. לא התפניתי להנות ולהכיר בקשר החם עם בעלי. הקשר שלנו היה מלא בשתיקות עקובות מדם. בעלי לא ידע איך לשמח את האישה העצובה שלו שלא מוצאת מנוח, וזה תסכל אותו נואשות והוציא ממנו זעם שהבהיל אותי.
עייפה מלאהוב, שבעה מלא להצליח, צמאה נואשות למישהו שיביט עלי בעיניים רכות, אוהבות וממלאות כל פיסת כמיהה.
ואז, אחרי הלידה החמישית שלי בתוך שש שנות נישואין - שקעתי לי בדיכאון.
זו כבר הייתה האימה הכי גדולה שלי. לשקוע בדיכאון אחרי לידה? כמו אימא שלי? לתת לילדים שלי אמא מתה כמו האימא שהייתה לי?
אז גירדתי כל פיסת כח שנותרה בי והחלטתי שאני אלך לטיפול.
מילת פלאים, נכון?
אבל למי אלך לטיפול?
אני יודעת שיש נשות אקדמיה רח"ל, שבטח כופרות בבחירה החופשית ואין להן אמונה. אז מי תוציא אותי מהבור שלי, כשאני מרגישה שהמח שלי נהיה בצק והחרדה לא מאפשרת לי לשבת רגע אחד במנוחה?
החלטתי ללכת "על בטוח". פניתי לסופרת גדולה מאד ומוכרת מאד. סמכתי עליה. "אני לא מחפשת תעודה אקדמית", כתבתי לה, "התעודות שלך על כל מדף ספרים בבית בישראל". ככה הייתי תמימה.
היא נהנתה מהאמון שלי. פתחנו בהתכתבות מסועפת, בה היא ביקשה לדעת עלי הכל. על ההורים שלי, על הקשרים בחיי. על הקשר עם בעלי. על חברות שלי. ההתכתבות איתה הייתה התמכרות ליחס, ואני הייתי כל כך צמאה. הרגשתי כמו העכברים של סקינר.
סקינר עשה ניסוי עם עכברים. לפעמים הוא נתן להם אוכל, לפעמים לא. הם פיתחו התמכרות. גם אני. כל הזמן רצתי למחשב, הוא היה ישן ונייח, הפתיחה שלו לקחה שעות, אבל התחברתי למייל ובדקתי: ענתה לי? לא ענתה?
הייתי קוראת שוב ושוב את המילים החמות שלה: "את חכמה ורגישה", "חשבתי עלייך הרבה", ופותחת שוב את המייל כדי לגלות שלא, היא עדיין לא ענתה לי. אולי בעוד שעה.
היום אני יודעת שסופרות יודעות לגעת עמוק בנפש, יש להן המון אינטואציה ורגישות לדעת איפה החלקים הכי כואבים של הנפש, ולגעת בהם. אבל כשאין להן כלים וידע, פשוט ידע, מה המבנה של הנפש ומה נפש צריכה כדי לא לפרק את הגנות ולעמוד חשופה כמו שעמדתי אני, אז זה פשוט עצוב.
הן לא מבינות, הסופרות, כמה כח יש להן וכמה הוא מסוכן אם הן חוצות את הגבולות שלהן. אולי מתוך חסד ורחמים, אבל אם אדם ינתח את הלב שלי מתוך חסד ורחמים ולא מתוך מקצועיות הוא יכול להרוג אותי.
"לגשת לטיפול נפשי לא מקצועי זה בדיוק כמו ללכת למנתח לא מקצועי, שחושב שההכשרה שלו במכללת ׳ניתוחי לב על פי דרך היהדות׳ - מספיקה. הנפש היא מורכבת ורגישה וחייבים אנשי מקצוע זהירים במיוחד כדי לדעת איך והאם בכלל לפתוח דברים, ומתי אפשר לגשת לענין. איש מקצוע מוסמך ורגיש לא ידחוק במטופל לפתוח תכנים כואבים עד שהמטופל יהיה עם מספיק כוחות כדי לעשות זאת."
כמעט נהרגתי. אמרתי לה שאני מוצפת ולא מתפקדת. את כל הבפנים הנפשי שלי שמתי על המסך, לבקשתה. ונשארתי מדממת. אז היא נבהלה ושלחה אותי לטיפול אצל מומחים ממנה.
המומחים ממנה הייתה חבירה שלה. סופרת גם היא. נסעתי למרחקים, שילמתי מאות שקלים לשעה אחת, למישהי שלא הייתה לה תעודה אקדמאית כלשהיא. היא הבטיחה לי שהיידע שלה טהור ונקי, לא מגיע ממחוזות זרים. כמה טיפשה הייתי.
באתי והתמכרתי למילים המלטפות שלה, לעיניים הרכות. אני לא חושבת שזו בעיה התלות שנוצרה. ככה זה כשמגיעים עם כל כך הרבה רעב לטיפול. העניין הוא רק שצריכה להיות שם מישהי שיודעת איך לנהל את הרעב הזה, והיא - לא ידעה לנהל את הרעב, ולמרות זאת טיפלה בי, ועודדה את ההתמכרות.
טוב, אז לא כעסתי ולא בחנתי. המשכתי להיות בדיוק אותה אחת: מרצה. נחמדה. חמודה. שרק לא אאכזב אותה ואצטרך ללכת לפסיכולוגים שרק עושים "אהמממ". העיקר לזכות באהבתה. אהבה יפיפיה ומושלמת כמו שמתוארת בספרים שלה.
היא באה לבקר אותי כשילדתי, חיבקה ונישקה אותי וכינתה אותי בכינויים הכי אישיים וקרובים. זה מילא לי כל פיסה בלב, זה ריגש אותי. הייתי אהובה.
"זו פריצת גבולות, והתנהגות לא מקובלת ולא מקצועית ביחסים טיפוליים״.
אבל הייתי אהובה רק כשהייתי נחמדה. לחלקים אחרים בנפש שלי היה אסור להופיע על מסך הלב שלה. איזו מין אהבה זו?
שרי מדגישה: ״אהבה איננה טיפול. לפעמים בטיפול יש אהבה אבל היא לא אקט טיפולי. ואהבה כוזבת כזאת – היא אקט פוגעני שפוגע במטופל, בטיפול וביכולת להעלות תכנים".
הייתי קוראת את הספרים שלה בשקיקה, הם היו מטלטלים אותי. הייתי שואלת אותה: למה אלי את לא מגיבה כמו שאת מגיבה בספרים? והיא הייתה עונה לי: "חבל שאת מנסה אותי שוב ושוב ולא מאמינה לאהבה שלי אלייך". ככה מהר הפכתי לאשמה, אז למה לא פשוט להמשיך לסגוד לה ולקבל אהבה ורק אהבה מצידה?
״האשמה של המטופל כאשר הוא מעלה ביקורת על המטפל – היא הליך לא תקין.
הטיפול שייך למטופל, והוא צריך להרגיש בו בנוח. אם אין אפשרות להעלות ביקורת או קשיים, אם יש פחד שהמטפל יכעס, יפסיק לאהוב, יאשים – אין מקום בטיפול לכל חלקי הנפש של המטופל, אלא רק לחלקים שמספקים את צרכי ההערכה והתלות של המטפל עצמו״
וככה, כשהייתי כל כך אהובה, ועשיתי, לדבריה, כזה מסע רציני, היא הזמינה אותי להשתתף בקבוצות שלה: הקבוצות בהן היא הופכת נשים למטפלות. שיטה מיוחדת שהיא ייסדה. זה משהו מיוחד: טיפול הוליסטי. לא סתם כמו פסיכולוגים רגילים שרק מדברים. טיפול הוליסטי, ככה היא הסבירה, זה מלשון "הול" - שלם. טיפול שנוגע בכל הרבדים של האדם: הפיזי, הגופני והנפשי יחד. טיפול מאד רוחני. היא ידעה והסבירה לנו שיהיו לה מתנגדים לשיטה, במיוחד מקרב הקהילה החרדית שלנו, שלא ממש יודעים איך להכיל את הגוף, אבל אותנו היא בחרה בפינצטה, אנחנו נדע איך להעביר את זה לעולם.
בקבוצה הזו שלה היא נגעה וכך "שיחררה" כביכול טראומות עקשניות מקרסולי הרגליים ומכל מקום אחר שעבר טראומה בגוף. לא הבנתי, אם היא שיחררה את הטראומה במגע שלה, אז למה אני מרגישה כל כך נורא? היא הסבירה לי שזה פשוט שעכשיו הטראומה צפה ועוד מעט היא תשקע. היום אני מבינה שהיא פשוט יצרה טראומה על גבי הטראומה.
היא "מילאה" בורות עמוקים מהילדות בעזרת החיבוקים שלה, אבל לי היה תוהו ובוהו. "אני מבינה אותך", היא אמרה לי. "את מקנאה באחיות שנולדו לך פתאום. בטיפול – היית יחידה, אבל זה הזמן לשחרר את צ'אקרת התימוס הגאה שלך ולתת".
לא הצלחתי. ולא רק שלא הצלחתי, שנאתי את עצמי שאני לא מצליחה. הנפש שלי היטלטלה כמו בתוך גלי ים. ולא מצאתי הסבר. הרי יש לי מטפלת שכל כך אוהבת אותי, אז למה רע לי כל כך? התחלתי לבלוע כדורי הרגעה. אחד ליום. שניים ליום. שלושה ליום. רק להשתיק את הכאב האיום הזה. בעלי ראה אותי זומבית והתחנן שאפסיק ללכת אליה, אבל לא יכולתי. נשביתי בקסמיה.
תוך כדי כך היא הוציאה עוד ועוד ספרים. מספרת כמה נפלא הריפוי בקבוצה בה לומדות מטופלות להיות מטפלות. רק אני לא מצליחה. רק אני עקומה כל כך.
"חשוב מאוד לדעת שאחד מכללי האתיקה הבסיסיים הוא למנוע היווצרות של יחסים מקבילים. כלומר אסור בשום אופן שיקרה מצב בו המטפלת היא גם מורה של המטופלת או שקרובת משפחה מטופלת אצל קרובה שלה. אסור באיסור מוחלט שמטופלת תעבוד עבוד המטפלת שלה, תעשה איתה בארטרים או תהיה קשורה איתה, עסקית או אישית, בכל דרך אחרת. זה מייצר מרחבים מקבילים בהם המטופלת והמטפלת נפגשות ומתרחשים שם עוד דברים. זה פסול מבחינה אתית ומקצועית."
"הריח הרע שיוצא ממך בקבוצה זה רק מפחד, את כמו בואש," היא חייכה אלי בחביבות והמשיכה לגעת בי. בעלי התחנן שלכל הפחות אשתף אותה שאני בולעת כדורים בלי הרף, והיא המשיכה לחייך. "את רק מנסה למשוך ממני תשומת לב, אבל אני יודעת שאת במקום שממש טוב לך ויצמיח אותך". אחרות כנראה צמחו, אני הלכתי והתרסקתי.
ואז, כשאני כבר פיסות פיסות, היא הציעה לי לעבור למטפל שלה . המטפל האגדי שהיא עצמה טופלה אצלו, ולמדה אצלו טיפול.
כן. הוא חילוני, אבל "מכיר חרדים ומדבר בשפתם". מטפל קסום, כך היא הבטיחה לי.
לא שאלתי שאלות. לא על זה שהיא הבטיחה שאת המקורות שלה היא שואבת ממקומות 'טהורים' ולא מהאקדמיה, לא על איך היא שולחת אותי למטפל גבר, הוליסטי, חילוני. רציתי רק להרגיש כבר טוב.
כאן כבר אעצור. לא אתאר את מה שהיה שם. לא אספר איך בחסות הטיפול המסור עברתי פגיעות. איך הוטרדתי בכל דרך אפשרית "למעני".
כאן אשתוק. הפרטים מדממים מידי וחושפים מידי.
היום אני משתגעת ממחשבה שאני אלך לגבר?? חילוני?? לטיפול?? רגשי?? כנראה שהייתי נואשת כל כך, והיא צדיקה, סופרת דגולה שולחת אותי אליו אחרי שפגעה בנפשי... פתאום הכל כשר.
רק אספר, שכשהגעתי לשְאול ועזבתי את הטיפולים האיומים האלו, הגשתי תביעת פיצויים על סך מאות אלפי שקלים. קיבלתי אותם, חלקית כמובן. אבל הייתה הכרה חוקית ברורה שהמורה האגדי של הסופרת החרדית הנערצת הוא פוגעני ברמות קשות.
ואיך לא.
עוד התוודעתי לעובדה שזו רשת שלימה של מטפלים כאלו. התביעות הן מהרבה מאד כיוונים, רק של אלו שצלחו את האהבה החולנית, המתעתעת, הפוגענית שלהם והמשיכו איכשהו להיות שפויים ולצעוק.
ואלו שלא היה בכוחם לצאת, מה יהיה איתם?
ואלו שעדיין לא נכנסו לשבי, ונדלקים להן פנסים בעיניים למשמע המילים של "אהבה" "רכות" "מגע" ותבאנה גם ללמוד איך להיהפך להיות מטפלת ברגע או עדיף, לבוא לטיפול עמוק ויסודי שילמד אותן את "שפת האהבה" מה יהיה עליהן? ועל המטופלות שלהן? ועל התביעות שעוד יתבעו אותן? רגע לפני, אני מרגישה שבחובתי להזהיר.
הערת מערכת: לאחר הרבה מחשבה והתייעצות עם נשות חינוך הוחלט להציף את הסיפור המשמעותי הזה בצירוף חוות דעתה של פסיכולוגית חרדית בהתמחות קלינית שרי ברלינסקי. תודתינו לה על הדיוקים המשמעותיים, נציין שאותה סופרת הועברה לטיפולם של רבנים אנשי החוק ואנשי רווחה. סייעה בעריכה ברכי שגב פסיכולוגית בהתמחות קלינית.
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: