גם את מרגישה לפעמים את ההרגשה המעצבנת הזו;
של הלללחץ, העעעעומס- כולם מסביב רצים
ורק אני תקועה באותו מקום!
כמה שאני עושה, לא עומדת בקצב של העולם..
אז התשובה שלנו לעצמנו מתחלקת לשתיים:
האשמה-זה בגלל שהיא מקבלת עזרה ואני לא,
זה בגלל שאני גרה במקום כזה/ההורים /בעלי
לא נולדתי עם פה ,יש לה מזל, היא בן אדם מושלם..
הרגעת דמה-זה בטוח מגיע על חשבון משהו: הילדים/הרוחניות
שלום הבית /המשפחה / הבית שלה...
היא כל היום בלחץ , היא עם דאגות ומתח נוראי...
---
שני הכוחות שמשמשים בתוכנו בערבוביה מביאים אותנו לתסכול העמוק,
לחוסר מימוש ולהתבצרות.
אז זהו שאת צריכה באמת ללמוד את עצמך. מה מחזק אותך ומה מחליש?
ומותר, כן, מידי פעם להיות עיוורים/חירשים/אילמים
בתנאי שאת מסתכלת פנימה ולא החוצה!
מה נכון לבית שלי ולא מה בחוץ נחשב.
להפוך את כל ''היא מקבלת עזרה..''
ל "איך אני עוזרת לעצמי?"
''אף אחד לא מדרבן אותי''
ל"מה ייתן לי דרבון?"
"זה יבוא על חשבון הילדים"-
"מה הילדים שלי צריכים ועל זה לא אוותר.."
---
התסכול הוא כי את יודעת שגם את יכולה ורוצה!
מה שלא קשור אליך, אינו מדגדג לך..
אז תפסיקי להגיד כמה זה לא טוב
כי בכל מקרה את תמשיכי לרצות
תחשבי איך כן!!
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: