?*
אני נשואה כבר עשור, הרביעית מתוך 8 נשואים במשפחה. ונתקלתי בתופעה מוזרה ממש:
" ככל שמתבכיינים יותר, כך מרגישים צדיקים וטובים יותר".
משהו מוזר מאוד.
אני גרה קרוב להורים אז יוצא לי לבוא להרבה סעודות שבת ברגל ולחזור הביתה להמשך השבת.
בגלל זה אני גם נמצאת עם כמעט כל אחד מהנשואים שמתארח, ומרשה לעצמי לפעמים להיות חצי מארחת חצי אורחת
ולהתבונן 'מהצד' על מה שקורה.
אני עוסקת במקצוע שגם מאפשר לי לעשות את זה ובכייף...
שמתי לב לתופעה הזאת, והלב נחמץ.
אני רואה את ההורים שלי עם עיניים דלוקות מפרגנים על הנכד החכם או על הנכדה המתוקה,
על הבעל או על האישה ואז איכשהו תמיד מגיע טון צורמני
במקום לקבל עת המחמאה ולהגדיל את שק הנחת להורים שכל כך מצפים לראות אותו ולחוש אותו.
נפלטת לה אנחת רווחה קורעת לב "כן אבל מה יהיה עם המשכנתא/ מה נעשה עם העניין ההוא..."
ועוד בלילי תלונות על החיים בלי קשר לרגע הנחת,
כאלו שלא מאפשרים לשהות במקום טוב שמח ונעים ולו לרגע אחד.
סליחה שאני מטיפה מוסר, אבל יש לך מושג כמה ההורים כבר רוצים לראות נחת?!
הם גידלו עמלו 30 שנה לא כדי לשמוע רק תלונות על החיים...
תנו להם גם לראות נחת!!
לא אומרת להסתיר בעיות וקשיים אבל גם לא להפוך את ההורים לפסיכולוגים שלכם!
לפני שאת באה להורים, תחשבי איזה דברים טובים את יכולה לשתף אותם, מה כן יכול לשמח אותם,
ולא להפיל עליהם את כל הקשיים הכלכליים הזוגיים האישיים ועוד שיש לך בחיים...
רק קצת נחת זה מה שהם ישמחו לשמוע.
ולא רק בגיל 80 גם עכשיו בגיל 60 מותר להם לראות את הנחת.
אל תסתירו אותו מהם...
חג מלא באור ושמחה,
עם הרבה רגעי נחת שלא יהפכו לשניות אלא לשעת נחת ארוכה ונעימה.
יעל ו.
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: