אתרוגה חבוטה / מירה דביר 

לא היה לי כוח להסביר לה שאין קשר בין האופי למנת המשכל (שלי לפחות). בין קריירה לבין היכולת להיות אישה. נפלאה ומפרנסת.

"אז תגידי שאני כובסת או מוכרת כעכים", רק רציתי לומר אבל שתקתי. שלא תוסיף 'מתחכמת' לרשימה השחורה.

"אל תספרי על עצמך, הוא עלול לחשוב שאת עוצמתית מדי". "תהיי בשקט רוב הזמן". "אל תדברי הרבה". "אל תביעי יותר מדי את דעתך, עלולים לחשוב שאת דעתנית".

השורש ע. צ. מ חזר על עצמו בעשרות פעמוני אזהרה.

שתקתי. ואז אמרו שאני פסיבית, לא מעורבת בשיחה, חסרת עמוד שדרה.

ורק רציתי להגיד, אבל כלאתי את הדיבור הזה עמוק. שאולי מספיק עם הגדרות ותבניות. ואם אני בחורה חברותית, מצחיקה ומלאת שמחת חיים, אין סיבה שבבית שלי יהיה אחרת. וגם אם ישבנו לנתח בכיף חמש דקות נושא מעניין לעומק (וכבודו נהנה מאוד), אולי כדאי להיזכר גם ברוב הזמן שבו פטפטנו על הא ועל דא.

ולדעת שככה ייראו החיים. ברוב הזמן. ובחיים עצמם, אישה משכילה זה פלוס לא מינוס.

האמת חייבת להיאמר. רוב האזהרות הללו היו לפני הפגישות. ההנחיות להשתטח כמיטב יכולתי, הגיעו טרם נעלתי את נעלי העקב. מעטים היו המקרים שבהם השידוך ירד כי: "היה מקסים ממש, אבל את עוצמתית/רצינית מדי".

ובכלל, תגידו לי מה זה עוצמתית? מישהו מוכן לשבר את אוזני בפירוש המושג האמורפי הזה?

כי אני הייתי ועודני רגישה (יש שיגידו יותר מדי), דמעות הן לא מצרך נדיר אצלי. והייתה לי תפילה והייתה בי שירה וצחוק. והייתי גם כותל ואוזן לבכות לה. וכשהייתי חלשה לפעמים ונבוכה, תרתי אחר אותה דמות עוצמתית ורצינית שתבזוק עלי מקסמיה. תיצוק בי כוחות, תשיב בי רוח.

מה זה עוצמתית? עוצמתית זה קשוחה? כי הייתי רכה ונמסה כחמאה. והיו לי מילים והייתה בי חמלה וכל מה שמכיל לב של אישה. וידעתי להטעים, ללהטט בין ריחות. ברגע אחד להעמיד ארוחות. ואהבתי לאהוב, לתת, להכיל. לכעוס, להתפייס ולצאת בריקוד.

ונתנו לי תפקיד. שלא רציתי בו. ולא עמדתי על טיבו. לא הייתי מוכשרת בלהיות עוצמתית.

לא תמיד היה לי נוח להיות אתרוג, אבל אהבתי את סוכות. והסוכה שלנו, אולי לא הייתה עוצמתית וחזקה כמו קירות בטון, אבל היא הייתה כל כך אנושית. בדפנותיה הרועדות לעיתים עם הרוח, בדלתה שחרקה על ציריה, אבל תמיד קיבלה בזרועות מושטות את כולם. בסכך הירוק והריחני, שלא היה אטום לגשם כמו תקרה מבוצרת, נותן לנו שמש וקרניים מאירות.

ישבתי בה והרגשתי תחת חופה. ארבע דפנותיה היו לעמודים. הסכך היה הפרוכת. כיפת השמים נצצה אלי באלף כוכבים. שבעת ימי החג היו לשבע-ברכות. ושמעתי אותה לוחשת לי בקולה האנושי, השברירי, המתפרק: "עוד יהיה לך, בטח שיהיה לך".