המלך בשדה
ואני טובעת בכביסות
מחפשת כפית בין ערמה של כוסות.
המלך הגיע
ואני בחנות בגדים
מתארגנת לחגים עם כל הילדים.
המלך פה
ואני מתנשפת ורצה
לעבודה, לחוג ולחנות של הפיצה.
המלך קורא לי
ואין לי זמן לפתוח הדלת
אחוזה בשגרה ומרוץ של בהלת.
ובטרם ירד היום, יפוחו צללים,
אתאבל על החמצה וגדלות הימים
אני יודעת לפתע, מהדהד בי חזק
כמו סופה, כמו אור כמו מכה של ברק
שהמלך קרוב, ממש לצידי,
בחנות, בחוג, כשדואגת לביתי.
ואני צריכה רק לזכור
שהוא כל כך אהוב
אלול של אמא יהודייה,
אצל המלך כה חשוב.
רוצה לקבל תכנים של הסופרת מירה דביר במייל? לחצי כאן והצטרפי!
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: