בהמשך למכתב הסליחה של המורה, הפסיכולוגית מסבירה: כיצד מתרחשות השפלות שנסחבות שנים? איך עוצרים אותן? וכיצד כן אפשר לסלוח?

לקריאת המכתב של המורה לחצי כאן, הכמות העצומה של התגובות באתר ובמייל העוצמות שלהן, והכאב העמוק שנצרב לאורך שנים אצל נשים רבות (אפילו 20--30 שנה אחר כך!) הובילו אותנו להעזר באשת מקצוע - פסיכולוגית - שתסביר את המהלך, ותציע מודל לריפוי וסליחה. כאתר המוביל לאישה החרדית וזה שהרים את הכפפה ונתן במה למכתב מורכב מקומם ואף מציף, אנו ראינו חובה וזכות להביא לכאן את הטור המקצועי הזה. הוא אינו מהווה בשום אופן תחליף לייעוץ או טיפול פרטני, אך עשוי לתרום דווקא לתלמידות מהעבר ומההווה להתחיל תהליך של ריפוי ולהביט מהצד ולהבין את שארע להן.
בימים הקרובים יעלה טור תגובה של תלמידה שמורה הצילה את חייה, וכן טור תגובה ממורה למורה שכתבה את המכתב - טורי התגובה נבחרו בקפידה מתוך עשרות שנשלחו למערכת
בהזדמנות זו נביע התנצלות כנה מכל עשרות המגיבות שתגובותיהן המרגשות והעצובות לא אושרו להופיע באתר, זאת בשל טעמים שונים הנוגעים בעיקר לצנעת הפרט.
בהערכה רבה,
צוות האתר

[לרפא את עצמי בעצמי.
איך אפשר לסלוח, לנקות ולהתקרב.]
הכותבת: תמר משה, פסיכולוגית בהתמחות קלינית לשיפור קשרים בינאישיים.
שלום אהובות,
מאחורי הקלעים
קראתי את ווידויה הטעון והמטעין של המורה, רפרפתי על הצפת התגובות וממש נצבט לי הלב. מיד כתבתי לברכי שגב, מנהלת האתר שהיא גם חברה יקרה ופסיכולוגית בהתמחות קלינית וחינוכית, אמרתי לה שאני חייבת, אבל ממש בנפשי, לכתוב אחת ולתמיד משהו, שייתן מענה אמיתי לכל הפצועות, הסובלות והכואבות ולהציע דרך אחרת להתמודדות לאחר חוויות של כאב והשפלה.
אז אם יש בך חלק שנפגע, שסוחב צלקות מהעבר, שמרגיש נורא וסביר שבכל אחת מאיתנו יש חלקת כאב כזו בלב, מגיע לך לתת לה מקום ולרפא.
את מוזמנת לנשום עמוק, לקחת את הזמן שנדרש לך להשקיע בעצמך ולקרוא באופן פעיל- עם ערנות למה שאת מרגישה תוך כדי הקריאה.
אני מקווה שתצליחי להתחיל תהליך עם עצמך, של ריפוי עמוק, לילדה קטנה וכואבת שנמצאת שם בתוכך, מוזנחת, פגועה ומצפה למישהו שיכיר בכאב שלה.
אם תרצי, המישהו הזה יוכל להיות את...
אם לא התעמקת מספיק במשפט האחרון, אז אני מחדדת:
המישהו הזה, יכול וחייב להיות את.
את לא ממשיכה לחכות שהמורה, אמא, חברה, או בעלך יבואו להתנצל.
את, הולכת לעזור לעצמך בע''ה להתרפא ולנקות מהלב את הפגיעות שקרו לך.

אולי את קוראת אותי עכשיו וחושבת:
"סליחה? אני קוראת נכון?
מורה שהתעללה בי, שהרסה לי את החיים, שהרסה לנו את המשפחה, את הבריאות את השידוכים... ואני זו שצריכה לרפא את עצמי? שתקום היא ותיקח אחריות! וכל עוד היא לא לוקחת, שתדע שאני לא רוצה להקפיד עליה אבל אני לא מבטיחה שלא.. ו...שתתבייש לה!
במאמר של לין פורסט, "על שלושת פני הקרבן – משולש הדרמה: המושיע, התוקף והקרבן", היא כותבת על כך שבכל פעם שאנו מסרבים לקחת אחריות על רגשותינו, אנו מגיבים לחיים מעמדה קרבנית. אחד המחירים לכך, הוא אינטראקציות הטעונות ברגשות של כעס, פחד, אשמה או פגימות, חוויה שנבגדנו או נוצלנו על ידי אחרים. היא מדברת על המשולש המוכר והידוע של קרפמן, אשר תיאר את הקרבנות באמצעות שלוש עמדות: תוקף, מושיע וקרבן. לין מחדדת את האמירה ששלשת העמדות הללו הן כולן בסוף עמדה אחת: עמדה של קרבן.
כל אחד נכנס למשולש דרך שער אחר.
השער האחד, הוא שער המושיע-
אלו אנשים שרואים את עצמם כעוזרים/מטפלים. הם זקוקים למישהו שיוכלו להציל (קרבן) כדי להרגיש שיש ערך לקיומם הם אינם מסוגלים לעולם להיות במקום קורבני, היות ויש להם תמיד את כל הפתרונות.
ואם תשאל השואלת: אם יש דמות שזקוקה להושיע, ודמות שזקוקה להתקרבן יש כאן יופי של התאמה, זה נהנה- וזה לא חסר... מה בעצם הבעיה?
זהו, שזה לא כזה תמים. קשרים כאלו, לא פעם הופכים לחסרי גבולות, כאשר דמות המושיע מוסיפה שעות, מאריכה פגישות, מתערבת בעניינים אישיים ומתנדבת על חשבון המשפחה והחיים שלה עצמה. זה נראה כמו פרויקט חסד של מי שרוצה מאוד לעזור ומתמסר, אבל ברגע שהתפקיד הוא חסר גבולות, והמושיע רוצה יותר מהקרבן, העמדה הזו מחלישה, מחדדת לאדם כמה הוא חסר אונים ובלתי מסוגל ולא מאפשרת לו לפרוש כנפיים ולעוף.

במאמר מוסגר על הדרך, אני רוצה להזהיר מאנשים שנכנסו בסערה לתפקיד של הצלת העולם. אלו יכולים להיות מטפלים שעיסוקם בנפש חסר רקע והסמכה מתאימה (תואר שני טיפולי, לא פחות), אלו יכולות להיות מורות שמתחילות לעזור בתמימות ומגיעות לשיח נפשי חסר גבולות, או נשים המדברות בטלפון או מארחות את כל נדכאות השכונה, על חשבון ילדיהן וביתן. בנוסף, מצוי לפגוש בחברויות המאופיינות בתלות רגשית סוערת ופוצעת הכוללת חברה אחת חזקה וכל יכולה ואחרת, חסרת אונים הזקוקה לתמיכתה. הכי כואב לפגוש את הדבר בתוך המשפחה, כאשר אחד ההורים הינו כל יכול, מחזיק את ילדיו כלכלית, נפשית, וכמעט פיזית... ולא מאפשר להם מרווח נשימה. לא פעם גם לאחר נישואיהם, נותרים אנשים אלו חסרי אונים, פגיעים וחשופים.
בכל המקרים הללו, פועלות הדמויות תוך משיכה לתפקיד המושיע. הן אינן מסוגלות לראות את המטופלת-תלמידה-חברה-ילדה, יוצאת מעמדת הקרבן. הן מחזיקות בה שבויה וזקוקות לה כדי להרגיש טוב. נזקים איומים מתרחשים, והרבה מהם בציבור שלנו, כאשר נוצרת תלות רגשית שבסופה פגיעה איומה.
הפגיעה מתרחשת לפי פרוסט, לא רק בקרבן, אלא גם במושיע עצמו. דמות המושיע לא מסוגלת באמת להושיע את עצמה, לראות את צרכיה, ולסייע לעצמה. היא עסוקה בהצלת העולם ומותירה את עצמה ריקנית.
בנוסף אני חושבת שאותה דמות מושיעה פוגשת את המשולש הזה בתוכה, כל מושיע היה בעבר קרבן. אף מושיע לא נולד כזה, כולנו היינו ילדים, פגיעים וחסרי אונים. הרצון לברוח מהפגיעות ולהתמקם בעמדת כוח היא פתרון נהדר, רק מה, הנפש עדיין זקוקה לפגוש את המקום הזה, חסר האונים כדי לרפא. דמות המושיע לא מוכנה, אבל כך היא פוגשת בתלות ובפגיעות שלה בעקיפין. היא מחזיקה את העולם.נותנת ללא הפסקה ופוגשת בחולשה של עצמה דרך כל התלויים בה.
השער השני, דרכו נכנסים למשולש, הוא שער הקרבן
עמדת הקרבן, ע''פ פורסט, היא הצד האפל של הילד הפנימי הפצוע. החלק הפגיע, התמים והנזקק. האני-ילד מתעורר כשאנו מרגישים בשבריריות ובפגימות שלנו- או אז אנו מחפשים מישהו שיציל אותנו.
אני זוכרת שכתבתי פעם פוסט ברשימת התפוצה שלי שכותרתו היתה:" צאי מבית הקברות של המסכנות...", חלק מהתגובות שקיבלתי חיפשו את האיזון, המילים הללו עוררו אי נוחות. אני? אעזור לעצמי? אני מנסה להיות מסכנה? למה קשה לנשים לשמוע את המילים הללו? כי לאנשים לא קל לשמוע שהם מתנהגים כמו קרבן. בהמשך כתבתי מייל שיאזן והוא נכתב תחת הכותרת של "כמה 'לטגן' וכמה 'לשמן'" – מתי את מסוגלת להבין שאת מבוססת בעמדת קרבנות, ואם תרצי אי פעם להתקדם- את צריכה קצת 'לטגן' את עצמך (בטוחה שיתבשל שם משהו נפלא!), ובו בזמן, להקשיב מתי 'לשמן' את עצמך בחום, בחמלה מתוך מקום לכאב, לבכי ולעלבון. חשוב להיות בחמלה כלפי המקום בעצמינו שהתרגל לחיות כך ולא לכעוס על עצמינו על התנהגות זו, אבל בו זמנית קריטי להכיר בה כדי ליצור שינוי.
המקומות הללו של ה'טיגון' וה'שימון' משלימים את עצמם באופן נהדר, אם יודעים לעשות את זה נכון. הם אינם מקומות קרבניים, אלא מקומות של לקיחת אחריות שבעצם חסרה לשלושת הדמויות.
השער השלישי הוא שער התוקף.
חלק מהתגובות שלכן, מיקמו את עולם הפוגעים, המעליבים, ו"המורות האלה" בעמדה זו. פורסט כותבת שהתוקף אף הוא קרבן היות והוא משליך את האחריות ממנו ומאשים את האחרים בהתנהגותו המבישה. לרוב הוא נמצא בהכחשה מוחלטת לגבי שיטות ההאשמה שלו. כשמראים לו שזה מה שהוא עושה, הוא מתווכח וטוען שהמתקפה שלו מוצדקת ומשמשת להגנה עצמית.
חשוב שנזכור, תוקף לא נולד תוקף. לרוב, אנשים אלו סבלו אף הם מהתעללות רגשית /פיזית במהלך ילדותם. הם התבשלו בתוך רגשות בושה וזעם קשים מנשוא עד שלמדו ששווה יותר לתקוף. פרוסט כותבת שלתוקפים יש הנחה פנימית שהעולם מסוכן, הם משתמשים באיומים ובהפחדות כדי לשמור על כולם במקומם אך לבסוף, מעשים אלו שנועדו לתת להם ביטחון, רק מוכיחים להם שהחיים הם מסוכנים כפי שחשבו בתחילה. לגרסתם, הם הולכי רגל תמימים בתוך עולם מסוכן שבו אחרים תמיד מנסים לפגוע בהם, והסיכוי היחיד שלהם לשרוד הוא להכות ראשונים. הדפוס הזה שומר אותם לנצח בתוך דינמיקה של תקיפה והתגוננות.
כיצד תוקף הופך לקרבן?
תרשו לי רגע להתרגש, בהקשר הזה, ולהתפעל מציווי פשוט של תורתנו הקדושה והמופלאה, שידעה לכוון אותנו לחיים נכונים, בלי קרבנות, ותוקפנות.
לא תיקום ולא תיטור. מוכר עוד מהגן. (הבת שלי היתה קוראת לו: לא תיטום ולא פתאום:). אם אדם היה בעמדת תוקף כלפי, ואני הייתי הקרבן שלו, אסור לי, באיסור תורה, להפוך לתוקף ולהשיב לו כגמולו אסור לי לומר: שירגיש! מה זה להיות קרבן! אסור לי אפילו לומר לו : אני לא כמוך, נוטר לך טינה בלב על כך שפגעת בי, אם אומר לו כך, אתקוף אותו והוא יהיה קרבן שלי.
התורה מלמדת אותנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו. נשמע רחוק? זהו שלא. סיטואציות של איסור "לא תיקום" יכולות לצערנו להיות יומיומיות. במקרה שלנו, נערה שנפגעה ולא סולחת במכוון, נערה שיש לה כוונה רעה שהמורה הזו תסבול, שיהיה לה רע ושיוצאת במן אמירה: אם היא פגעה בי ועשתה לי רע, יש לי כלי נשק חזק, עוצמתי ומתוקף במקורות רבים על הונאת דברים ועל חומרת הפגיעה בזולת. אותה נפגעת משתמשת באותם הכלים כנשק מול אותה מורה, הנשק נראה בדמות ענן שחור ועצום של הקפדה וכעס. גם אם אותה אחת כבר לא בקשר איתה, היא מנהלת מערכת יחסים שלימה בתוכה אל מול המקום שהותקף ושהפנימה אליה מאז הפגיעה. אני אומר בזהירות כי יש מושג שנקרא אלימות רוחנית שטבעו אותו ציפי לוי וניקול דהן, מדבר על שימוש ברוחניות על מנת לפגוע באחר. (למי שרוצה טעימות זה נשמע כך: "זה הכיבוד הורים שלך! ה' יעניש אותך בגיהנום! אם כך את מתנהגת -התפילות שלך לא שוות כלום... ה' לא רוצה לשמוע אותך.. את מכשילת הרבים..") . אם נערה נפגעה ולא מוכנה לוותר על נקמה ולעבור תהליך של ריפוי וסליחה, היא נשארת שם בחוסר מסוגלות לקחת אחריות, היא משתמשת באלימות חוזרת ובמה שנקרא 'הזדהות עם התקפן' ומחזירה אש, במקום לחבוש את פצעיה המדממים.
פרוסט טוענת שהמקום הקרבני מתנגד לקחת אחריות על הרגש וצווארו נתפס, כשהוא מביט בחוסר אונים בתוקפו ובמושיעו. הוא מחכה להזדמנות הראשונה בה יוכל לטפס לתפקיד התוקף או המושיע. סיפרה לי פעם מטפלת על מישהי שהתעללו בה בילדותה. היא היה בוכה את נפשה בטיפול על אותה הילדות שעברה, אולם בו זמנית, התקבל דיווח ברווחה על התנהגות סאדיסטית ומתעללת כלפי ילדי ה. חברות אהובות, לפעמים ההכרה באמת כואבת. מי שבאמת רוצה לעשות מה שנקרא 'עבודת המידות', צריכה להתבונן בעצמה בכנות. יכול להיות שזה יעורר אי נוחות. אולי לא נעים יהיה לגלות שגם בך, בדיוק כמו המורה, יש מקום קטן ונקמני, שלא מוכן 'להיות פראייר' ורוצה לעלות לקצה העליון של המשולש- לצד החזק והתוקף.

איך אפשר לצאת מהמעגל ההרסני הזה של תוקף- קרבן-מושיע ולרפא את עצמינו?

קודם כל, צריך להבין שכאב הוא חלק מהחיים. הניסיון לברוח ממנו לתפקידים מיותרים, מכאיב פי כמה.
הסיבה שאנשים מגיעים לטיפול היא חוסר המסוגלות לפגוש את הכאב שיש בהם בצורה מיטבית וממקום בוגר. יש בתוך כל אחת מאיתנו, ילדה הפנימית מלאת כאב. ברגע שנלמד לפתח חלק בוגר, חלק שהוא כמו אמא טובה שמרגיעה אותה, מכילה ובעיקר רואה את הכאב שבה, נוכל להרגיש טוב ולחוות הקלה. אנשים שמתנגדים לכאב, סובלים הרבה יותר.
אם נאזור אומץ להרגיש אותו, לתת לו מקום, להתפרק מבכי ולשחרר, אם ניתן לכאב ביטוי הולם ונפסיק להחזיק כמו ילדות קטנות את ה'דובי המלוכלך', נוכל סוף סוף ליצור קשרים איכותיים, עם נוכחות מלאה הניתוק והבהלה הצורך בשליטה וההתנהגות התוקפנית, ואפילו כאבי הראש יוכלו להשתחרר מאיתנו לטובת הקלה והרגשה מחובקת ואהובה.
כאב צריך ריפוי חברות. לא הדחקה. הכחשה. התקרבנות.

כשאני זוכה לראות אנשים שנותנים מקום לכאב שלהם אלו רגעים מעוררי השראה. לעמוד מהצד, ולחזות באישה שעד כה חיפשה הכרה בכאב מאחרים, פתאום מסוגלת לומר: כואב לי! ולהיות שם, לנשום אל תוך הרגע הכואב, אל הרגש הלא נעים, הרגע הזה - למרות שלא תמיד קל, הוא רגע מפעים, רגע של התגלות אלוקית, שבה הקב''ה, זה ששלח את הרגשות הללו עד לפתחנו, נמצא שם בתוך החושך והכאב, נותן לנו יד ומראה לנו שנכון שורף מכאב, אבל אנחנו לא לבד, הוא יתברך, בורא הרגשות, בורא הנפשות וחסרונן נמצא עם החסר, הכל קורה בתוך החיבוק שלו, הכל מושגח, ואת לא סתם עוד אחת שנפגעת וקמלת, את פשוט מגלה את עצמך איתו מחדש. אני מאמינה שזו התכלית של הצער והיסורים בעולם, לגלות אותו, להתקרב אליו דרך כל המאורעות, בפרט אלו הכואבים.

אשתף אתכן בסיפור אישי. היתה איזושהי דמות בחיי, שנפגעתי ממנה והתקשיתי מאוד לסלוח לה.
ניסיתי ''לעבוד על עצמי'' ובכל יו''כ לסלוח מחדש, היה נדמה לי שהצלחתי וניקיתי, אבל אז כשנתקלתי בדמות או בזיכרון ממנה, שוב הייתי כועסת ולא מוכנה לסלוח. הלב נמלא בטינה ובכאב שלא הצלחתי לוותר עליו, להיפרד ממנו.
לא הצלחתי לסלוח!
הכאב התעורר בכל פעם מחדש והכאיב לי.
ואז הבנתי שחוסר היכולת לסלוח, בעיני נובע מצורך נפשי של כבוד לכאב שלי. אם אני אסלח-אף אחד לא יכיר בזה שכואב לי.

ומתי באמת הצלחתי לנקות ולסלוח?
כשעשיתי הפרדה-הדמות הציפה בתוכי כאב שהוא שלי. כאב שלא ימחק אני פוגשת את עצמי דרכה, אבל האמת שזה הכאב שלי, החוויה שלי והם באחריותי.

נתתי לעצמי את כל המקום והזמן עם עצמי, להרגיש את קשת הרגשות הכואבים שחוויתי שכללו כעס, דחיה, השפלה, עלבון וזעם. ברגע שנתתי לעצמי את המקום לכאב ולא ביטלתי אותו וחיכיתי להכרה עד בוש - הבנתי שאם הוא שם, הוא שלי והוא כנראה ישאר שם ויפגוש אותי בעוד צמתים, דרך עוד אנשים, וזה בסדר שכואב. וזה חלק מהחיים. הבנתי שכל עוד אני אהיה עסוקה באחרים- אני אהיה קרבן. לקרבן אין יכולת לשנות את גורלו והוא כבול למציאות מסוימת שבה הוא מובל ולא בוחר.
הנפשות הפועלות בעולם המציאות תמיד ילחצו על כפתורים שידליקו אצלי כאב. אני יכולה לכעוס עליהם ולא לסלוח, למה הם לחצו על אותם הכפתורים שלי?
ואני גם יכולה לבחור לקחת אחריות ולתת מקום לכאב שלי,
בלי קשר לדמויות אבל דרכן- הן מציפות, אני חוזרת פנימה אל תוכי, רואה, נותנת מקום וחוזרת אל החוץ ממקום שלם ושליו יותר.
הבנתי סוף סוף שהתפקיד שלי הוא לחבק את הכאב הזה ולומר לעצמי: אני איתך. ה' איתך. ואת תגדלי מזה. עם עבודה יומיומית של מפגש כזה, לאט לאט כבר לא היה אכפת לי מאותה דמות במציאות. היכולת לפגוש את הכאב דרך עצמי ולא דרך אחרים, פשוט ריפא משהו בתוכי וגרם לי להרגיש הקלה ובפועל, למוטט את החומות שהיו ביננו ולהביא לקשר קליל ומשוחרר.

אם אאמין שמה שקרה, קרה בהשגחה מדויקת, כדי שאדע אני להיזהר, להיות רגישה, לעבוד על המידות שלי וזו הזדמנות נפלאה להתרפא בעצמי- או אז, הכאב שלי יגיע לתכליתו.

הלכה למעשה, ההמלצה שלי היא לתת לעצמי זמן יומי, שבו אני פוגשת. את כל מה שיש בי. בזמן הזה אפשר לפגוש את הילדה הפנימית שלי בעצמי. לבוא ולשאול אותה מתוך מקום בוגר: מה שלומך ילדה שלי, אני כאן בשבילך, איך את מרגישה, ממה נפגעת? ממה נבהלת? פשוט לתת לה לספר את כל מה שפגע בה, את כל מה שעובר עליה באופן שבו מותר להרגיש הכל. זה לא קשור לאף אחד, זה קשור לכאב הפנימי שנמצא שם מבקש שחרור, הקלה ויד מלטפת שתכיר בו. אפשר ומומלץ עוד יותר לשתף את ה' בכל מה שכואב לי. אני מזהירה שיתכן ותבוא ביקורת ודחיה לכאב של עצמינו ונהיה בעמדת התוקף כלפי עצמי, אבל אם נשכיל להתגבר על הדחיה לכאב של עצמינו, על כך שיותר ממה שפגעו בנו המורות אנחנו פוגעות בעצמינו כשאנחנו מדחיקות ומתעלמות מהכאב, אחרי שניתן מקום אמיתי ונתרגל את אומנות ההקשבה העצמית- פתאום יבוא הרגע הזה, של ההארה, פתאום נוכל לנקות, לסלוח ולאהוב את כל העולם עם חיבוק גדול.