נשמות גדולות/ שרה מגן

אמא, שאלה אותי ביתי. מה את אומרת? מה צריך לעשות?

בלעתי את הרוק פעם ועוד פעם. לא יודעת. באמת לא יודעת מה להגיד. 

אני עדיין בהר ולא אדע...

חשה כאדם שקם מרעידת אדמה. עדיין לא בודק את איבריו אחד לאחד. עדין בהלם קרב.

מין שקט ענק שצועק ולא נותן לחשוב.

בלבול גדול של חיפוש הדרך הביתה. אל השלוה המוכרת. אל התפעול האוטומטי. האינטנסיבי. שמכסה בשמיכת שיגרה מפהקת ושכחנית.

הייתי שם. הייתי. ויצאתי כשההר כולו התפלל ורקד. דביקות ושמחה שימשו בערבוביה. וביתי הקטנה אמרה, זה כל כך יפה.

יפה? נורא הוד! הוד שבהוד! זהו המראה המפעים ביותר שיתכן. האוירה במירון שאין שני לה. וגילו ברעדה. שמחה נשפכת. ודביקות מדמיעה. תמיד. כל שנה.

אנשים בוכים את נשמתם ורוקדים. ואין בושה. ואין מעצור מהתפרצות הלב. מכמיהה להתעלות. מבקשות של קדושה. יש ר' שמעון ובעיקר אלוקים.

ופתאום כאילו מישהו העיר אותנו מחלום יפה. בסתירה מצלצלת...

לא יודעת היכן אתם נמצאים. אני עדיין שם. נוגעת בלחיי שצרובה מדמעות. ומפחדת נורא. שהכל יעבור. שאשאר מעורטלת. מכוסה בדמעות בלבד.

שמעתי פעם, מילים יפות, אולי הם ווארט, אולי סגולה, שבעת שאדם נפטר מן העולם, כל הכוחות ונכסי הרוח שלו מפוזרים בעולם, וכל הרוצה יבוא ויזכה בהם את נפשו.

והייתי שומעת על צדיק שנפטר, והיה בעל חסד גדול והייתי אומרת, ה' אני רוצה את מידת החסד של הצדיק. ואם היה בעל יסורים המקבלם באהבה ובשמחה. הייתי מתחננת לבורא עולם שיעניק לי כוחות ליסורי היומיום. שחיוך ישכון בפני נצח. וכשישבתי בניחום אבלים וסיפרו על טוב לב נשפך, ביקשתי לקבל מעט. שיהיה ליבי רך יותר. אוהב הרבה.

והיתה בי שמחה של זכיה. שמחה טהורה. 

אתמול נזכרתי בזה, וגיליתי שהפעם לא זכרתי. לא נטלתי מכל הטוב. ידי ריקניות. וליבי חלל ונפשי רעבה בקירבי.

הייתי כאדם שחזר מן המלחמה ושקע בתא הקפאה. שומעת הרצאות. שומעת סיפורים. דומעת מגדולת הנפש שהתגלתה וזרחה על ההר הדמם. ולאחר מכן בלבבות העולם כולו. ועדיין.

לא מוכנה לתחוב אצבע בבשר החי. שלי. לא מוכנה להביט במראה ולשאול את עצמי. נו מה? מה לקחת? מה לקחת מכל האוצרות שהצונמי שטף אל חופם של החיים?

מה לעשות אמא? שאלה אותי ביתי. ואני הפטרתי, יש לנו כל כך הרבה עבודה כאן, שבודאי כל אחד יכול למצוא את הדברים שבהם הוא צריך להתחזק.

היא התעקשה שאפרט לה. אז דיברתי על אהבת חינם וצניעות. אמונה זכה וקבלת הדין. והמילים חלפו ליד אזני. כבת קול דורשת. מחייבת. לא אותי. והיכן אני? מה אקח מכל הטוב ששפכו עלי בשבעת ימי הניחומים? במה אגע? ואני מרגישה כה קטנה? והם היו כה גדולים!

גדולים הם היו. ענקי רוח.

לא הכרנו אותם, ולא ברגע התוודענו אליהם.

אט אט אנו מתקרבים אל הדמויות שעלו בסערה. שומעים סיפורים. אפיזודות של יום יום רגיל. של האנשים שהילכו באדמתנו. והיכו שורשים. וצמחו לגבהים. לא הכרנו. ואנו עושים הכרות עם הנפשות. וקולטים. מה שהיה ומה שאבדנו.

נאמר בבראשית טו, ה: "ויוצא אותו החוצה, ויאמר: הבט-נא השמימה וספור הכוכבים, אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו: כה יהיה זרעך" 

מסביר ר' חיים מצאנז: הכוכבים נראים קטנים מלמטה, אבל למעלה הם גדולים מאוד. כך ישראל - בארץ הם לפעמים קטנים, אבל למעלה הם חשובים וגדולים מאוד.

ור' מרדכי שולמן זצ"ל ראש ישיבת סלבודקא. מסביר שכשם שהכוכבים. נראים קטנים. זערוריים. וככל שאתה מתקרב אליהם יותר אתה רואה יותר את גדלותם. כך היהודים. נראים לעיתים קטנים. פשוטים. אך אם נתקרב אליהם נראה כמה גדולים הם.

ומחשבה לופתת אותי, מסרבת להניח. הגדולה שגילינו בנפטרים, נמצאה משום שהתקרבנו אליהם. העמדנו אותם מול האור. הענקנו כותרות למעשים. פשפשנו בדקויות. באנו עם לב פתוח. רך. מכיל. רצינו להכיר. להתחבר. ללמוד את האנשים. ובעיקר להכיר את גדלותם. 

אולי נתחיל להתקרב אל אנשים ולהביט אל נשמתם כך, מול האור?

אולי נתחיל להתקרב אל עצמינו ולהביט אל נשמתינו כך, מול האור?

אז נגלה את גודל נשמתינו ועוצמת מעשינו. ונתמלא תעצומות.

ושום דבר אז, לא יהיה לנו קשה מידי, או גדול מידי, כדי שנתקרב אל הגאולה השלימה.