כשערב פסח הופך למסיבת פרידה אחת גדולה/ רחל כץ

שלב ה'אחרי' הוא תענוג שאין כמותו. ריחות הניקיונות מתערבבים בתחושת הריקנות שיוצר החלל הריק החדש שנוצר בחדר וכל אחת מאתנו מסתכלת על אותם הרהיטים, שעומדים באותם המקומות, עם אותה התאורה בחלל באותו הגודל ושואלת מה נשתנה? למה הכל מרגיש כל כך שונה?

אז בעצם בעצם לא עשינו כלום, רק הוצאנו את החולצות מהמדף והחזרנו אותן אחרי שניקינו אותו מאבק, אבל במציאות זה ממש לא כך. 

ניקיון הפסח מזמן לנו הזדמנות חד שנתית לחידוש, התחדשות והתרעננות, ממש לא רק בעונות השנה. אנחנו קונים בגדים חדשים, נעליים חדשות, ריהוט חדש ובעצם, מחדשים הכל וכדי לפנות מקום לחפצים החדשים המציאות מכריחה פשוט לזרוק את הישנים. 

כמה פעמים עמדתן מול הארון והתלבטתן האם לזרוק את החולצה שנותרה לפליטה עוד מכיתה ט'? את השמלה שעוד יש תקווה שיום אחד תסגר, הנעליים המתוקות שמעולם לא עלו על רגליה של הילדה כי הגיעו קטנות מהחנות? ואלה עוד הדברים הקטנים. מה נאמר למי שמתקשה להיפרד מהסוודר שהעבירה לה סבתא בטרם נפטרה? מספר הזכרונות מכיתה ח' או מהמחברות של כיתה א'? מהעגיל שנותר בודד מהזוג שקיבלה באירוסין או מהשירון שכתבה לשבת המחנה האחרונה שלה?

אצל כל אחת מאתנו הם שוכנים במקומות נסתרים ברחבי הבית ועל גבי המדפים, כשהסוד הגדול הוא שכולנו עמדנו מול אותם החפצים יותר מפסח אחד וכל שנה החזרנו אותם חזרה לארון, למרות שבינינו, באמת, אין בהם צורך אמיתי. 

החולצה מכיתה ט'- כבר התיישנה, לגבי השמלה, בעזרת ה' אחרי הדיאטה מגיעה לך קולקציה חדשה לגמרי, הנעליים הקטנטנות סתם יושבות וצוברות אבק כשבוודאי יש אחיינית או בת דודה שתשמח לקבלן. והמזכרות הסנטימנטליות? אלה שהן הרבה יותר מעוד פריט לבוש? האם באמת תצטרכי עגיל בודד או שישמח אותך יותר למכור את הבודד ולקנות לך זוג חדש? 

בכל שנה מחדש אני שואלת את עצמי את השאלות הללו ובכל שנה מחדש אני מגלה עוד ועוד חפצים שאפשר וכדאי לפנות מהבית. 

בסופו של התהליך אני מגיעה בדיוק לנקודה ההיא, זו שמסמלת חידוש, התחדשות וניקיון, זו שמבחינתי היא 'פסח' יותר מהכל וזו שמפנה את המקום לחפצים החדשים שיגיעו לקראת השנה הקרובה. 

תמיד אמרו לי שכשמפנים מקום בלב, יש מקום בבית (וגם בארון), השנה החלטתי לקחת את זה צעד אחד קדימה ולומר שאם יש מקום בבית, יש יותר מקום גם בלב והפכתי את עניין ריקון הבית לרשמי. זה התחיל מחברה שהכירה לי את שיטת 'קון מארי' של מארי קונדו, אישה ממוצא יפני שהפכה את העניין לאומנות. 

שיטת 'קון מארי' בכללות מלמדת להסתכל על כל חפץ במשקפיים אחרות, לא כאלה ששואלות האם אפשר לזרוק את החפץ, אלא כאלה ששואלות האם החפץ הזה משמח אותי. כך יצא שהשנה הוצאתי כבר 5 שקיות מלאות בחפצים שפשוט לא משמחים אותי ואני חייבת לספר שלא ידעתי כמה כאלה יש לי בבית… 

בינתיים, הארונות ריקים ומזמינים והלב, הלב מתרחב ומחכה ליום שאחרי. לקפה ועוגה בבית שבו החפצים פשוט משמחים.

ואני אסיים במשפט שסבתא שלי תמיד אמרה: "הרבה חפצים = צורך בהרבה מקום איחסון = צורך בבית יותר גדול = הרבה יותר ארנונה. האם את רוצה לשלם לעיריה כי את מתקשה להיפרד מחפצים?" נקודה למחשבה...