אחים שלנו כועסים עלינו, ויש להם סיבה!

מאורעות הימים האלה מטלטלים ומסעירים אותי. קשה לי עם שקר. קשה לי לראות אותו הולך בעולם, עז פנים ועז מצח, משמיץ אותנו על מה שאין בנו, מסית נגדנו על פשעים שלא רק שלא פשענו, הם גם הכי רחוקים מאתנו בעולם.

איך זה יכול להיות, אני שואלת את עצמי בכאב ובתסכול, איך נוצר מצב כזה שאנשים בכל הארץ יושבים וסופגים שקרים מצולמים שגורמים להם לחשוב, שאני כחרדית, שונאת אותם כחילונים. הרי זה לא נכון! זה כל כך לא נכון!

אני לא שונאת שום יהודי. אני פוגשת חילונים בכל מקום, בחנויות, במשרדים, בדואר, בבנק, בעירייה, בבית חולים, בסופר. אני לא שונאת אף אחד! אני הולכת במדרכה בקינג ג'ורג' ואני באמת לא חושבת על חילונים שחולפים על פני משהו רע יותר ממה שאני מרגישה כלפי כל חרדי שחלף על פניי במדרכה של שכונת גבעת שאול. אני לא שונאת שום חלוני! 

ואני בכלל לא יוצאת דופן. ככל שמדובר בחי יומיום, באנשי יומיום, בלי קשר לפוליטיקה משודרת ומצולמת, אין לנו שום דבר נגד אף אחד ולהיפך. אנחנו נפגשים כל כך הרבה על ציר של הטבה, של עזרה, של סיוע ונתינה. חילונים שואלים ציוד רפואי מיד שרה, מקבלים סנדוויץ' ושתיה חמה במסדרונות בתי חולים ממתנדבים של עזר מציון, נעזרים בכוחות הרפואה של זק"א והצלה, מקבלים תרומות כליה מארגון מתנת חיים, ואם משהו משתבש והם נוסעים לאחד מבתי החולים הידועים בניו יורק או בבוסטון, מובטח להם שיהודים חסידיים יקיפו אותם בחום, ויגישו להם כל עזרה שתידרש, רק בגלל שיהודים הם, ומה זה משנה אם חילונים. 

היה לנו רב, הרב מרדכי צוקרמן זכר צדיק לברכה, שבצעירותו, בגטו לודז', מסר נפש להביא גופות יהודים לקבורה. חשבתי עליו הרבה בימים האחרונים – הוא, חרדי אדוק שכמותו, בדק בגופות הנפטרים אם הם היו חרדים כמוהו עם פאות וזקן או משכילים מתבוללים מגולחים, כאשר כרה להם קברים בשלג בסכנת נפשות? זה עניין אותו בכלל?

יהודי, נימול, אח. רק זה עניין אותו. 

ועמוק בתוכנו יש גם עכשיו מקום שימסור נפש איש בעד אחיו בלי היסוס. אנחנו באמת אחים! אז איך קורה שהטלוויזיה מציגה אותנו, שאין בנו שום שנאה, כשונאים כאלה?

רבי נחמן מברסלב אומר, ששקר שאין בו גרעין של אמת לא מחזיק מעמד. כל שקר מוכרח שיהיה בו אחוז כלשהו, אפילו קטן מאוד, של אמת, שממנו הוא מקבל חיות ויונק יכולת קיום. שקר של מאה אחוז נופל ולא מתקיים.  

ואם בכל אופן ההסרטות הקשות מבני ברק (ובזמנים אחרים ממקומות אחרים) עולות למסכים ומשודרות, ואם בכל זאת רואים אותן אחים שלי ברמת גן, בדימונה, בראש פינה ובהרצליה ובאילת, והם מקבלים רושם כל כך משובש כאילו אני שונאת אותם.. מוכרח להיות כאן משהו, איזו נקודת אחיזה עמוקה. 

והתשובה לשאלה הזאת חבטה בי פתאום ומילאה אותי בושה איומה. 

פתאום הבנתי. הבנתי ונבהלתי. 

האחים שלנו כועסים עלינו, והם צודקים!

יש להם סיבה.

לא, לא הסיבה שהתקשורת מוכרת. אני לא אשמה באלימות ולא בהצתת אוטובוסים וגם לא ברדיפת שוטרים ובלשים. באופן אישי, מכל מכריי, ילדיי, אחייניי וכיוצא בהם – אני לא מכירה אפילו אחד שירדוף אחרי שוטר. כולם יברחו וייבהלו מאוד מאוד. אין לנו בכלל את העזות הפראית המתלהמת הזאת. אין לי מושג מי הם אותם נערים מוזרים שיודעים לשאוג געוואלד מטורף ולהצטלם דרך קבע באזור בר אילן ומאה שערים. לפעמים אני עוצמת עיניים ורואה בעיני רוחי שקים של כסף וזהב, שמשלשים אנשי השמאל לידי איזה משת"פניקים סמויים, בשביל שידאגו שתמיד תהיה קבוצה משונה כזאת, כמה עשרות בחורים דוהרים עם אש מפחידה בעיניים לכיוון הפרשים בהפגנות. אם תיחשף פעם פרשיית כספים שהעבירו בכירים בתקשורת השמאלנית בתמורה להתפרעויות חרדיות חייתיות מצולמות אני אפילו לא אתפלא. זה כל כך מקדם להם את המטרות, שקשה שלא לחשוב שהם המציאו או לפחות מממנים אותם. 

לא אלה, אם כן, הפשעים שאנחנו באמת אשמים בהם. אין בנו אלימות ואין בנו שנאה.

אבל יש בנו - ניכור. 

ויש בנו - אטימות.

יש בנו אנוכיות מבהילה ומזעזעת. 

לא איכפת לנו!

אפשר לחקור את העניין הזה לשורשיו, ואפשר גם להבין אותו וקצת ללמד עלינו זכות, אבל תכל'ס, בפועל, אנחנו חושבים רק על עצמנו, ומאחים שלנו, עצמנו ובשרנו, לא איכפת לנו בכלל.

אין להם שבת

אין להם כשרות

אין להם תורה

אין להם אמונה

אין להם תפילה

אין להם השם!!!!!!!!!!!!!!!

ולנו לא איכפת.

זה לא כואב לנו בלילה, ולא שורף לנו ביום.

אם חס וחלילה, חס וחלילה, מתנדנד איזה ילד במשפחה חרדית ומתרחק ונושר, נשבר הלב של ההורים לרסיסים. כמה דמעות הם שופכים, כמה צדקות הם נותנים, כמה סגולות הם עושים, כמה הם צועקים – ריבונו של עולם תשמור על הילד שלנו, שלא יהיה חילוני

אהה!!!! עונה לנו הקב"ה מן השמיים, על הילדים שלכם איכפת לכם?

ומה עם הילדים שלי?

למה מהם לא איכפת לכם?

למה עליהם אתם לא בוכים?

איפה עצרות תפילה?

איפה הפרשות חלה?

איפה צדקה וסגולה? 

איפה לב נקרע מצער ולב שבור ממבוכה?

אבל אשמים אנחנו!! אני מבינה ונבהלת ומתביישת מאוד. אשמים אשמים אשמים.

כשיושבים אחים שלי ברמת גן ובדימונה, ורואים שקרים שגורמים להם לכעוס עלי, הם צודקים. יש להם על מה.

אולי הסיבה האמתית לכעס נסתרת מהם, אבל היא קיימת וצודקת ובוערת במעמקים. 

והיא קיימת ובוערת וצועקת, כפי הנראה, גם בשחקים.

איך אתם מדברים כל כך הרבה על המשיח, מילאה אותי פתאום שאלה עוד יותר גדולה - "זה כבר לא חבלי משיח, אלא הלידה בעצמה", צוטט לאחרונה אחד מגדולי הדור. באמת אנחנו כבר מחכים לו ממקום של מחנק ומיצר ובכיליון עיניים הולך וגדל.

אבל אולי השם שואל אותנו – אני לא מבין אתכם, מה אתם חושבים, שמשיח יבוא רק לחרדים?

שדי לו למשיח בחלק קטן מהעם?

איך אתם מייחלים כל כך לגאולה – כבר נתתם ידיים לכל עם ישראל ויצרתם מעגל אחד גדול, שרשרת אחת אחוזה ודבוקה שכוללת את כווווולם????

אה, לא?

החילונים עוד לא נותנים ידיים לחרדים? החרדים עוד לא נותנים ידיים לחילונים?

אז איזו מין גאולה יכולה לבוא במצב כזה?

מה אתם חושבים, שאבוא לגאול את החרדים והדתיים ועל החילוניים שלי אני אוותר? חמישים אחוז מהילדים שלי יישארו לפי דעתכם בחוץ? תגידו אתם הוזים???

כבר יומיים אני מסתובבת מבוישת. מבוהלת. מזועזעת מאוד.

איפה עצרות תפילה, איפה איכפתיות עמוקה, איפה מעורבות אמתית, כנה?

לנו יש שבת, ולהם אין. לנו יש תורה ומצוות, להם אין. לנו יש משפחות, להם אין. לנו יש ילדים רבים, להם אין. לנו יש אמונה ותפילה, להם אין. אנחנו חיים עם הידיעה על עולם הבא, על תכלית ועל תקוות נצח, והם חיים בלעדיה!

זה הרבה יותר גרוע מלמות מוות פיזי. זה הרבה יותר נורא ממגיפת הקורונה על כל קרבנותיה. ואנחנו ישנים בשקט במיטה!!!!

אחים, בעיירה שריפה, עיירתנו בוערה כולה. אחים, אחים שלנו נשרפים כבר כל כך הרבה שנים ואנחנו לא שמים לב, לא צועקים. 

נאטמנו, נרדמנו, ברחנו, שכחנו, הפקרנו. 

אחים, בואו נבכה ביחד. בואו שיהיה לנו איכפת. בואו ניתן צדקה ונגיד תהילים. בואו נלמד בשביל כל מי שלא יודע ללמוד, נתפלל בשביל כל מי שאין לו תפילה, נבקש בשם כל מי שלא יודע מה לבקש. בואו נזעק ונצעק, לא ננוח ולא נשקוט, לא נסכים להירגע, עד שתבוא מן השמיים עזרה. עד שהשם ישמיד את הרע. עד שלא תהיה יותר חילוניות ושום אח שלנו לא ימות מבדידות בעולם של כפירה. 

ואז באמת, בוודאי, במהרה, תבוא לכולנו גאולה.

מתוך: 'דיבורים ששמענו'