"התפללתי שההצעה תרד כדי שלא אצטרך לעמוד מול אחותי..."

קראתי בצמא את דברי הרווקה שליוותה 5 אחיות ועוד ממתינה, האמת שאפילו ירדה לי מזוית העין דמעה ואני רוצה לספר את הסיפור שלי.

אל תצפו למשהו דרמטי זה פשוט החיים בעצמם.

הייתי אז באמצע ו' סמינר, החברה הראשונה מהקבוצה שלנו התחתנה ואחריה עוד אחת מיד... הנושא בהפסקות היה סוגי ישיבות, מלונות, אמהות של בחורים שחברות נפגשו איתן וכו' ואני שבאופי שלי אני מאד חברותית ויש לי מילה בהמון נושאים ותחומים מוצאת את עצמי שותקת שותקת ושוב שותקת. לא כי אף אחד לא רצה אותי, כי לא הייתי בשידוכים בכלל היתה לי "גיבנת", אחות מדהימה שנתיים מעלי.

נגמרה השנה סיימנו סמינר והקבוצה שלנו שמנתה 11 חברות, ילדות טובות ירושלים, הפכו לנשות כשרות. עוד שנה מחוץ לסמינר ואני ממשיכה להקשיב לחברותי הטובות על ארוחות חמות שהכינו ועל שוויגער שקשה להסתדר איתה ועל ציפיה לבעל שיחזור מהכולל. ואני בציפיה שאחותי תמצא את שלה ומאחלת לעצמי לא לעבור את הסיוט שהיא עוברת.

באיזשהו שלב ההורים שלי שאלו רבנים והחליטו ששתינו נשמע יחד שידוכים. זה לא היה קל עבורי ובטח גם לא עבורה וגם  כשנפגשתי עם בחור והתפללתי שהוא יוריד רק כדי שלא אצטרך לעמוד מולה כשאני מתחת חופה והיא...  

התפללתי עליה יותר משהתפללתי עלי ונסעתי לירושלים לציון של הר' מזויעל, שני חמישי שני והבטחתי שאני אבוא להודות כשהיא תתארס, בלי הגבלת זמן כי אין תנאים עם הקב"ה .

היא התארסה באזור אדר, 5 חודשים אחרי שהייתי בזויעל. השמחה היתה פורצת גבולות ולבושתי ייאמר ששכחתי ללכת להודות בזויעל .

סוף השנה הגיע ואני כבר כמעט שנה בשידוכים, פוגשת בחורים ומבוקשי לא הגיע. החלטתי אחרי העבודה לקחת קו 405 לירושלים ולעשות את הסגולה של שני, חמישי, שני. הבטחתי אז שאם עד פורים אתארס ולאחי ש-6.5 שנים לא היו ילדים יהיה זרע של קימא עד ראש השנה תשפ"א אבוא להודות.

ב"ה התארסתי בד' שבט ושבוע לפני ראש השנה, נסענו, בעלי ואני, אחרי הברית של בן אחי לר' מזויעל.

כוחה של תפילה