הם ישבו שם יחד בצוותא, מרחוק נראה היה כי אין אחדות מלבבת מיני זו ,הייתי רוצה להיות אחת מהיושבות ביניהם.

בעודי מתקרבת אט אט החילותי לחוש את ההרמוניה השרויה במעגל הישיבה הייחודי....ראשיהם היו מורכנים ונראה היה כי עסוקים הם בנושא חשוב ומרתק, או מן ריכוז אנרגיות כלשהו ......כמו הייתי נשאבת למעגל רעים משכר זה.....ראיתי אורות עולים בינות ליושבים ...אהה ודאי נרות הם אלו המוסיפים לאוירה האופפת אותם, השקט ששרר שם גם הוא  תרם לרגש עילאי שתקף אותי, התקרבתי עוד ועוד לא יכולתי להתאפק ......השתוקקתי להיות חלק מהם, רגשות מעורבים של קנאה והערצה היו מנת חלקי באותם רגעים.

סוף סוף העזתי לגשת, פסיעותיי הרעישו משהו, אך טרם איש מהם שהרים את ראשו. אולם לפלא היה לי, כי חרף רעשי איש מהם לא מניד עפעף.....

בהגיעי למקום חשקי, נצבט ליבי והאכזבה הייתה נחלתי.... נעתקה נשימתי, הזאת תקרה אחדות רעים?! הרמוניה?!

את שראו עיני אוכל לתאר במילים אחדות:

כולנו יחד ואף אחד לא עם עצמו!!

זהו הרס האנושות ....סדק האמון והאהבה, מניעת יכולת ההכלה וההקשבה

הכל מתמוסס לו למול מסך מרצד  דומם ומדמם דממה...

נראה כי תמו הימים בהם התאספות היא אכן זו המבטאת את שמה...

אשרינו ומה נעים גורלנו שאין בזה חלקינו!!