"הוציאה מ(מ)סגר נפשי" - צביה הנדלסמן משתפת מבידוד של כמעט 5 שבועות

מוצאי יום כיפור תשפ"א, תחושה מרוממת של זיכוך והיטהרות אחרי היום הקדוש.

הלב מייחל שהתכפרו עוונותינו ושנה טובה ממתינה לנו בפתח. אני מנסה להתאושש, חושבת איך להתחיל להתארגן, אבל בעלי מבקש מדחום בדחיפות ונאנק מכאבים בכל גופו.

ככל הנראה קורונה. מנסים להרגיע עם משככי כאבים ומחכים למחר לבצע בדיקה.

כן והבדיקה למחרת מודיעה – חיובי.

האוירה משנה כיוון. החוויה לא בדיוק מרנינה. ערב חג וההשלכות ידועות – בידוד, אבא מרותק למיטה, טיפול בחולה, בילדים ובכל ההכנות לחג ללא כל עזרה ותמיכה משום כיוון.

האתגר : "והיית 'אך' שמח" –  לשמוח בחג למרות שמרגיש אך – כואב.

המשימה: להתכונן לחג עם הילדים בשמחה ככל שניתן.

וזה לא קל, ערב חג, כולם עסוקים וטרודים, המשפחה רחוקה והשכנים חרדים לבריאותם.

אבל יש אחד שתמיד פנוי וזמין - אבא בשמים. אליו אני פונה ומבקשת למצוא את המקור ממנו אשאב כוחות אמיתיים לאתגר הזה  - הבידוד הפרטי והסגר הכללי, שלא ידוע איך ומתי יסתיים. וכמובן לשאר האתגרים בחיים.

רוצה לשחרר את הכבלים ש"סוגרים", לגדול, להתחזק ולא לצנוח. למדתי לבקש ממנו, כי רק הוא יודע באמת את הקושי ורק הוא יכול לעזור.

ואבא שבשמים כמו תמיד לא מאכזב, וכשאני מפרגנת לעצמי את הזמן עם ספר התהילים, אני מקבלת את התשובה המאלפת.

"הוציאה ממסגר נפשי" – מתחננת בלב נשבר - הנפש מרגישה כלואה, מחפשת את דרך המוצא, רוצה לחוש שיש אפשרות אחרת להרגיש ולחשוב.

ודוד המלך מזכיר לי את הדרך -  "להודות את שמך" – לראות את כל הטוב המושפע, לזכור שהוא לא מובן מאליו, ולהודות עליו.

מזכירה לעצמי שנכון, הכאב נמצא, הדמעות חונקות ומחכות לחיבוק, אבל אני רוצה להתרומם, לא לשקוע בו, יש לי מצוה לשמוח וביותר בחג ואחריות לשמח את הילדים. ולפי הקושי כך השכר.

בוחרת "להודות את שמך" – להתמקד בטוב וביש. ולצאת מ"הסגר נפשי".

איך אמרה בתי הקטנה: "אמא אנחנו צריכים לעשות מסיבת הודיה שלא מתנו מהקורונה..."

בשולי הדברים: מנסיון אישי, שומעים על מישהו בבידוד, נרים טלפון, נתעניין ונציע עזרה, נראה שאכפת: בבידוד אבל לא לבד. נחמם את הלב במילה טובה.

"זה לא מדבק – אבל מאד מחזק"

להזמנת המשחק "אימון בהנאה לפירגון"

Bachayim26@gmail.com