"מעדיפה סגר, אין לי כוח להתאכזב שוב"/ יעל ל.

לטפס אל היעד ובמדרגה הכמעט אחרונה ליפול לאחור, הפעם לא מסוגלת שוב לחזור.

נראה לי שאני היחידה שלא אכפת לה מההסגר. ככה קל לי לברוח מהמציאות לא להיפגש שוב עם בחורים, אני פשוט אומרת 'יש סגר' ולא ניתן לעבור מעיר לעיר. כי באמת הפעם אין לי  טיפת כח שוב להתלבש, לחייך לתת את כל כולי, לקוות כל כך הרבה ואז להתאכזב ולהרגיש חזק את הכאב.

לפני הבחור האחרון החלטתי שאני נפגשת עם כל אחד. לא משנה גיל, לא משנה עדה, לא משנה סגנון, לא משנה אם עובד או לומד, לא משנה סוג המשפחה וכבר לא משנה כלום, העיקר שיבוא המיועד. כך אחרי שהורדתי גם את 2 הדרישות היחידות שיש לי, ונפגשתי והיה מאוד נחמד. 

הפעם לשם שינוי באמת עברנו מפגישה לפגישה (וכבר היה לא מעט פגישות) וכל פעם וויתרתי על עוד משהו מהעקרונות החשובים לי. ככל שנפגשנו ראיתי כמה זה כל כך לא מתאים אבל עדיף להתחתן עם מה שיש, לא?

אבל לא. לכל דבר מגיע גם הסוף וכל סוף הוא טוב, השאלה אם אנחנו רואים אותו בעיניים שלנו וגם לפגישות שלי עם הבחור המדובר הגיע הסוף, אבל לא הסוף מהסוג המיוחל ורק האמונה מצליחה להחזיק אותנו במקרים אלו.

אז כשהגיעו החגים, למרות הקושי של הרווקה ה'מזדקנת' בבית, העדפתי שהם יישארו ולא נחזור לשיגרה של הרווקה שעדיין מחפשת שידוך.

הבוקר כמו כל בוקר אני פותחת את הסידור ואומרת לעצמי "אל תבטחי בנדיבים" (בשדכנים/יות למיניהם...)  כבר 12.5 שנים מאז גיל 20 הם מאכזבים ומשנה לשנה אני מגלה שאו שאין בחורים או שאלה שיש הם פחות מוצלחים אבל יחד עם זאת אני משתדלת לזכור ולהצדיע מצדיעה לכל השדכנים/יות שלא מתייאשים ועושים עבודתם קודש, מקשיבים ובכל זאת מנסים לעזור. 

ואחרי עוד אכזבה ואחרי שבכל זאת נגמרו החגים, צדה את עיני את התפילה:  "ברחמים, ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית..." כל יום צריך להתחיל מהתחלה.  

מצורפת סגולה ותפילה לרחל אימנו שקיבלתי מחברה ואני מרגישה ומתרגשת בה מכל מילה. 

במשך 40 ימים רצופים:

1. לתת פרוטה לצדקה
2. להדליק נר לזכות רחל אמנו
3. להתפלל על ישועה אחת בלבד שאת זקוקה לה.
4. לקחת על עצמך שבעזרת ה׳ ובלי נדר כשהישועה שלך תגיע את תפרסמי את הסיפור על איך הקב"ה הושיע אותך בזכות רחל אמנו.
5. לומר את התפילה הבאה:

קוּמִי רָחֵל אִמֵּנוּ הַקְּדוֹשָׁה וְתִהְיִי מְלִיצַת יֹשֶׁר עֲבוּרִי, 

וַאֲנִי בִּתֵּךְ בָּאָה לְבַקֵּשׁ לִהְיוֹת אֵם וְרַעְיָה.

קוּמִי אִמִּי כִּי עָיְפָה נִשְׁמָתִי, 

וְאַתְּ אִמִּי, רָחֵל אִמֵּנוּ הַקְּדוֹשָׁה, 

שֶׁיּוֹדַעַת אֶת צַעֲרָם שֶׁל בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ, 

תִּהְיִי מְלִיצַת יֹשֶׁר שֶׁלִּי אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, 

תֹּאמְרִי לוֹ עַל אַף שֶׁלֹּא דִּיַּקְתִּי בַּמַּחֲשָׁבָה בַּדִּבּוּר וּבַמַּעֲשֶׂה אֲנִי רוֹצָה לִזְכּוֹת לִהְיוֹת אֵם וְרַעְיָה, 

וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁעֲדַיִן לֹא מְאֻחָר כִּי גְּדוֹלִים חֲסָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא. 

קוּמִי אִמִּי רָחֵל וּמִסְרִי תְּפִלָּתִי לְאֵל חַי, אֲדוֹן הָאֲדוֹנִים, מֶלֶךְ הַמְּלָכִים, 

וּתְשַׂמְּחִינִי נָא וְתָאִירִי לִי אוֹר תְּפִלָּתִי, 

יְשׁוּעָתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, 

אֵל מֶלֶךְ חַי, בְּאָמְרִי: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, אָמֵן וְאָמֵן!