שמונה ילדים בבית סגור כבר כמעט חודש
ארבעה מתוכם בחורי ישיבה שישבו ולמדו חמישה שבועות בקפסולות-מלוניות קורונה-קפסולות וחוזר חלילה.
אז היה לנו חג ביחד ואכלנו המון סעודות טובות עם אוכל של אמא ושרנו את כל השירים ושמחנו עם שמחת בית השואבה של קרלין בשידור חי טלפוני ושל ועד הישיבות בהסרטות שהבריח לנו הבנדוד המאושפז ומרקד בישיבת חברון
ושיחקנו קלפים ופאזלים וקטאן עם ההרחבה ונמאס לנו.
רוצים לצאת!
ישב ראש השבט וחישב מסלול, לפי ההנחיות כמובן, מותר אלף מטר מהבית.
אם נצא צפונה- נגיע עד המרכז המסחרי והוא סגור ממילא, ויתרנו.
אם נצא דרומה- נגיע לצד השני של הרחוב בדיוק ליד הבית של מזרחי שיש להם קרונה, חבל להסתכן.
ואז הבינוני שלי מנסה להסב את תשומת לב אביו- נצא מזרחה!
מזרחה? אבא תוהה, הרי שם הואדי והחולות, מה נעשה שם.
נעשה מנגל! צוהל הקטן ממנו
"וזה בסדר נראה לכם?" שואלת אני וקולי נמוג בין התיקים המעופפים, הבשרים, השתיה, הגפרורים והפחמים.
אז הזהרנו את הילדים שכל הזמן חובשים מסיכות ולא מתקרבים לאנשים ויושבים יפה ורק אבא מטפל באש. הם הנהנו ונעו בשירה מסודרת.
פנינו מזרחה, דני שלי, היקה, עם מד צעדים סופר שאנחנו לא עוברים את מכסת המטרים, יוסי בודק שהמסיכות גם על האף, האבא צועד בראש, אני במאסף, החיוכים נחבאים במסיכות.
אז הגענו ליער הקטן בקצה השכונה (870 מטר מהבית)
אילתרנו פיסת אדמה ללא קוצים סביב (שלוימי הוא ראש מדורה בל"ג בעומר ומודע לסכנות)
הכנו כמה ג'ריקנים של מים לכיבוי, גידרנו את המדורה וחגגנו.
אני על הבשרים, הקטנים מזמררים ואיזה כייף לנו.
עד שהגיעה ניידת
פקחים
הם יוצאים בשניים, הוא זועף, היא מנסה להתנחמד.
ומכאן ואילך לא מתערבת, מצטטת לכם את השיחה מילה במילה, יקרא הציבור ויהנה:
שוטרת: "הי חבר'ה אסור להתקהל"
אני: "שלום, אנחנו משפחה גרעינית, כ ו ל ם שלי"
שוטרת: "תוציאי לי תעודת זהות בבקשה"
אני: "מצטערת אין לי, יצאנו רק לבלות קצת, אבל אוכל לומר לך מספרי זהות"
אחסוך לכם את הקראת הרשימה, היא התרשמה שאני זוכרת בע"פ, רציתי לספר לה שאחרי כמה חודשים של למידה מרחוק גם מתוך שינה אני מדקלמת את הזהות של הילדים, וגם מס' ועידה וקוד סודי.
שוטר מתערב: "מה זה יצאנו לבלות?, אתם לא יודעים שסגר, לא יוצאים סתם, זה לא חיוני"
אני: "יש בעיה לצאת קצת להתאורר?"
שוטר: "כן, זה לא חיוני"
שוטרת: "וזה נראה לכם מתאים? ממש לא מתאים לבלות עכשיו?"
אני מתעקשת: "אנחנו בתוך האלף מטר, מותר לצאת גם למשהו לא חיוני, אנשים צריכים להתאוור!"
הוא מתחיל לכתוב לי דוח ואני מזדעקת
"אדוני השוטר, אנחנו בתוך 1000 מטר מהבית, לא הפרנו שום הנחיה אין סיבה שתכתוב לנו דוח"
השוטרת מחליטה לוותר לנו תוך הבהרות שנפסיק מיד ונכבה ונלך משם.
לא שהבנו למה, אבל לא התחשק לנו להסתבך, אז כיבינו ועזבנו מאוכזבים
"אכלנו אותה" אומר הגדול
"לא אכלנו כלום" עונה לו בן השש
הפקח מקמט את הטופס ומשליך
נשמנו לרווחה
מסתבר שטעינו, הוא פשוט לקח לעצמו כמה דקות כדי להצליח להתרכז בכתיבת הדוח המסובך הבא:
דו"ח ע"ס 730 ש"ח בגין : "חריחה של ההבנים"
אז משטרת ישראל היקרה, לפני שאתם מוציאים פקח לאכוף את הסגר
שמישהו יבהיר לו שמשפחה גרעינית, גם אם היא מעל שלושה ילדים, זו לא התקהלות
שמישהו יסביר לו שכל האבנים כבר היו חרוכות
שמישהו ילמד אותו קרוא וכתוב או שלא לכל חרדי חייבים לתת דו"ח על משהו.
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: