כישלונות שהם הדרך להצלחה: הרהורי תשובה/ מרים גלבוע

אלול עומד בפתח, מבקש שאפתח לו דלת ולב. אני עומדת מולו, מבוישת. קשה לי להישיר אליו מבט, להתבונן.
רק לפני כשנה נפגשנו. חתמנו על חוזה שנתי. זוכרת שהתחייבתי לעשות הכול על מנת שאתה - אבא תהיה מרוצה ממני. עברתי על כל הסעיפים. הבטחתי לעמוד בכולם.
לא הצלחתי.
כואבות היו הנפילות שנפלתי. אכזרי היה הקול שלעג לי: לעולם לא תהיי מי שאת שואפת להיות. כל כך רציתי להיות קרובה אלייך, להתחבר. האמנתי שזה אפשרי. ידעתי שאתה ממתין לי, לצעדים הקטנים שלי. קיוויתי שאצליח לרוץ אליך.
לא הצלחתי.
אחרי כל צעד קטן, נפלתי פעמיים. השבילים שפסעתי בהם היו ארוכים ומפותלים כל כך. לתומי חשבתי שהדרך לפני תהיה קלה וסלולה, ואני רק אצטרך להתהלך בה. שאפתי גבוה. רציתי להגיע לצמרת, לשאוף אוויר פסגות.
לא הגעתי.
עכשיו אני שוב עומדת מול אלול, עטופה בגלימה של בושה. חודש הרחמים והסליחות ממתין לי מבעד לדלת. מתעקש להעניק לי הזדמנות נוספת. מציע לי דף חדש, נקי ובהיר.
נבוכה אני פותחת את הדלת, מכניסה את אלול לביתי. פותחת ארונות, מגירות, דלתות, תרה אחר משהו שאוכל לכבד בו את האורח החדש.
לא מוצאת. אין לי מה להציע.
רק אבק נמצא בכול פינה: אכזבות שצברתי במשך שנים, שאיפות שנגוזו, חלומות שהתנפצו.
ואז מגיעות הדמעות. בתחילה הן זולגות לאט, כמו טיפות גשם ראשונות. לאחר מכן הן גולשות על אפי ועל שפתיי. שוטפות את פניי. הדמעות הללו הן ההשתקפות של הכישלונות. תוצאה של אכזבה מעצמי, ממי שיכולתי להיות ולא הייתי.
ופתאום, כמו אלומת רעם חודרת אל מוחי ההבנה: הדמעות שלי, הרצון החזק הזה שממלא לי את הלב בכול שנה - הם המתנה היפה ביותר שיש באפשרותי להעניק לך, אבא יקר .

"פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם."