אלול? אני רוצה להיות כמו שמוליק, ליפול ושירימו אותי / מהלב של אמא

שמוליק. הוא ביום שישי עלה על הכסא במטבח ואחר כך לשולחן. הוא עוד תינוק ובכלל איך הוא כבר מטפס? הכי הוא אוהב שאומרים לו  "לא!!!" או "נו נו נו" ואז הוא צוחק, העיניים שלו כוכבים ועם הנעליים הקטנות הוא רוקד מין ריקוד מצחיק ואז אנחנו עוד יותר אוהבים אותו ועוד יותר הוא מטפס ועושה מה שלא מרשים לו.

לרגע אחד הסתובבתי אל השיש, יום שישי, רגע לפני שבת, והדגים שצריך להניח על הפלטה, ולבקש שמישהו יכסה את השקעים, ואיך הגיעה שוב צלחת לכיור, וככה ברגע הזה בדיוק הוא נפל. ככה, בחבטה עזה, הקול הזה וההד שעולה מהראש כשהוא מתנגש ברצפה הוא תמיד מחסיר פעימה, הוא נורא שאי אפשר איתו.

שנינו נבהלנו נורא, הדגים שיחכו, מישהו אחר כבר ידאג להם, וגם הצלחת בכיור. לקחתי אותו אלי, הוא בכה ובכה ובכה, הניח ראש מזיע על הכתף שלי והמשיך לבכות בקול, בכי ארוך ארוך, בכי מבוהל, בכי של תינוק שובב שאמרו לו "אוי ואבוי" ו"תזהר"; ו"בסוף תיפול" וכל הדברים האלה קרו לו.

כאבה לו המכה, הוא שפשף את הראש ביד קטנה, מתייפח. לרגע קטן הרים אלי פנים אדומות, פה מעוות בעלבון ושב לבכות, מביע בלי מילים את ה"אחח, אמא! כואב לי!" אפילו שהוא עלה ואפילו שאמרנו "לא". כשהוא נפל הייתה לו כתף להניח עליה ראש רטוב מדמעות וזעה, אלף תלתלים דביקים אפילו שרק לפני רגע הוא התקלח לכבוד שבת ופעם החולצה הייתה יפה ומגוהצת.

ככה עמדתי איתו באמצע המטבח, מחבקת אותו, את עצמי. סופגת. דמעות של לפני הדלקת נרות הגיעו גם אלי. הנה, כך אני רוצה. כך בדיוק אני רוצה להיות. כמו ילדה, לעלות על השולחן כשאסור, ככה, כי לפעמים אני מועדת ולפעמים קשה לי ואני לא

מצליחה. ליפול, להחבט, להשרט, לטעות אפילו שאמרו לי "תזהרי לך!" ו"את תתחרטי בסוף" לבכות המכה, ואחר כך להגיע אל אבא, להניח ראש, לעצום עיניים ולדעת שאפילו שעשיתי, אפילו שחטאתי, אפילו שלא שמעתי בקולו, אפילו שעליתי וירדתי, קמתי ונפלתי, הוא נזעק להרים אותי, מיד, מניח הכל ורץ אלי, לוקח אותי בשתי ידיים גדולות כי כואב לי ואני בוכה. ככה בדיוק אני בוכה.

אחר כך הדלקתי נרות, ובכיתי את כל הפחד שלי, והבהלה, וכל הכווץ הזה מרוב אשמה, את החרדה ממה יהיה ואיך נשלם למרפאה בעיסוק וכל הדאגות והטרדות שממלאות לי את הראש כמו ג'לי סמיך וכבר אי אפשר לראות שם כלום. ביקשתי להניח ראש, אפילו שדיברתי וכעסתי ואכלתי ועוד פעם דברתי ולא היתה לי סבלנות וצעקתי. אפילו שהכל.