כנכדה ליוצאי האי ג'רבה אני עדה למנהגים מרתקים ומרגשים בכל חג. ולהבדיל כעת ביום העצוב ביותר בשנה. קצת היסטוריה, על פי המסורת, ראשוני היהודים הגיעו אליו עוד בימיו של שלמה המלך, וכן לאחר חורבן בית ראשון, כשהם נושאים עמם את אחת הדלתות מבית המקדש. האי ג'רבה הידוע בכינויו גם 'אי כהנים'. אליו גלו משפחות ישראל שהיו חונות ליד מחנה לוויה וכהונה. רבים מיהודי האי מייחסים עצמם לבני צדוק הכהן הגדול, והגיעו לאי עם חורבן בית שני. מסופר כי לקראת בניית בית שני עזרא הסופר הגיע לאי וקרא ללוויים לעלות לארץ ולמלא מלאכתם בהקמת ביהמ''ק השני. מאחר והיו לא מעט שלא שעו להוראתו ואף טענו כי אין עניין כיון שביהמ''ק השני ייחרב גם הוא - עזרא הסופר קילל אותם שלא יישאר לוי אחד באי. ואכן בעקבות קללתו רבים מהם מתו והנותרים נמלטו לארץ. מאז, אין יהודים לוויים משתקעים באי ג'רבה אלא לתקופה הפחותה משנה בלבד. חלק ממשפחות ישראל המיוחסות באי ג'רבה מוזכרות בספר דברי הימים. כך גם שם משפחתם של סביי,מוזכר בו. האי מכונה גם 'ירושלים דאפריקא' - כיון שרבו בו תלמידי חכמים, והיווה מוקד רוחני משמעותי ליהודי אפריקה. כיון שגלו לשם כהנים ישראל ולוויים, הם הביאו עימם 2 אבנים מבית המקדש, שעד היום על פי המסורת נמצאות מאחורי ההיכל בבית הכנסת הגדול של הקהילה הנקרא אל גריבא.

אחד המנהגים המרתקים - הוא חיבור הילדים הקטנים לאבל על חורבנות המקדש. איך מחברים ילדים לאבל שאינם יודעים מהו? סבתי שיתפה אותי במנהגים מחמירים שישנם לאורך תשעת הימים, וכן במנהג מרתק - ומסתבר שעד היום ילדי האי ג'רבה בכל תשעה באב נאספים ונוהגים כך.

בעוד האבות אומרים קינות בבית הכנסת, והאמהות מתאספות יחד לשמוע את סיפורי החורבן ודברי חיזוק. הילדים הקטנים גם הם שותפים בדרך מעניינת ליום האבל.

הילדים ישובים על הרצפה, והם יחד יוצרים באמצעות חול איור של ילד, יש האומרים שמדובר בכל יום מתשעת הימים על אחד משבעה בניה של חנה, שמסרו נפשם על קידוש ה'. הילדים שואלים לשלומו, 'מה שלומו?' והגננת עונה 'לא טוב הוא סובל מאוד' ומפרטת את הקורות אותו.

מציינים גם שלילד יש שם קבוע - 'עגייב' שמשמעותו בשפה הג'רבאית היא עקיבא או יעקב.

בימים בהם רחוק האבל, ההשגה של רעב וחורבן נראה שיש משמעות רבה להמחשה מסוג זה.

כך סיפור החורבן וילדי ירושלים לא נשאר מופשט ורחוק מעולמו של הילד אלא קיים החיבור לאותו ילד שהיה בזמן החורבן, נותנים לו שם, והוא חלק מיצירת אומנות של הילדים.

עד היום באי גרות כמה מאות משפחות, וילדיהם גם השנה מציינים כך את האבל של ילדי חורבן בית המקדש. למנהג משמעות מיוחדת והוא נשמר באדיקות. תושבי האי נמנעים כיום מלעלות לארץ כיון שחוששים שלא יצליחו לשמור על רמתם הרוחנית ששם נשמרת בקפידה רבה.

מצאתן טעות בכתבה? כתבו לנו כאן
למאמר זה התפרסמו תגובות
תיבת תגובות

זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה

טוען תגובות…

רגע, שקט פה מדי

דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה