קריאה מעומק לב: אתמול בלילה לא הפסקתי לבכות, אני מחכה לטלפון ממך במוצאי תשעה באב / טור אמיץ

בית המקדש השלישי אולי יבנה בזכות בתים שתנסו להקים...לפחות תנסו.

מהססת אבל בכל זאת, פונה לאתר המדהים הזה שנותן במה מיוחדת לרווקות ולנושאי שידוכים.
גם אם הם קשים לדיבור בציבור. אני רוצה לומר תודה ולבקש שתמשיכו להציף נושאים חשובים כאלו!! כשכולם שותקים אתם ממשיכים לדבר על זה...תודה!

יכול להיות שאת שקוראת את הטור הזה, היא במקרה חברה שלי מהסמינר.... אז אני רווקה לא מאוד גדולה (רואה שכותבות כאן רווקות בנות 35+) לא אציין את גילי. אבל אני ועוד 4 חברות מהכיתה עדיין ממתינות לבניית הבית שלנו.

אתמול בלילה לא הצלחתי להפסיק לבכות. חשבתי לעצמי אם מישהו היה מרגיש מה שאני מרגישה, היו בוכים כל תשעת הימים, ולא רק בתשעה באב. כשאני חושבת על חורבן הבית, על השכינה שאין לה בית. מי כמוני יודעת מקרוב מה זה להיות בלי בית, משלך! זה להיות בגלות... גלות, זה אומר שאין לך טריטוריה משלך, שהמטבח לא שלך ואת לא יכולה להכין מה שאת רוצה מתי שאת רוצה. שהבית לא שלך, רק המיטה והכרית הרטובה. גלות זה אומר שאני משוועת לממש את כל מה שיש לך לתת לילדים ולבעל, לטפח את הבית ולהרעיף חום ואהבה ואין פשוט אין לך.

גלות, זה שבתות שאני מחפשת איפה להיות כי כבר קשה לי להיות עם הזוגות האחרים שבאים. ולמצוא את עצמי שוב לבד.

אני פונה לקוראות כאן, ומתחננת. תנצלו את תשעה באב הזה לחשוב על רעיונות איך לבנות בתים בישראל.

במוצאי תשעה באב הזה, קצת לפני שנשמע את תקיעת השופר של משיח נשמע צלצולי טלפונים עם הצעות. עם מחשבות. עם לבבות חמים של חברות שחשבו עלינו! 

אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, פשוט ראיתי שבאתר כאן עולים הרבה טורים בסגנון... אבל מרגישה שהתובנה הזו של גלות וכאב "איכה ישבה בדד" היא עלי ועל הרבה חברות שלי...

ואני יודעת, חברות, בנות דודות, ושכנות יקרות! אני יודעת שאתן עייפות ועמוסות ולא בכוונה שוכחות...

אבל אולי, אולי הזמן הזה של תשעה באב של תחושת הבדידות - היא זמן לחשוב על איך לבנות בתים בישראל.

שלכן

בעילום שם (בכל זאת בשידוכים:)

לטור נוסף בנושא לחצי כאן לקריאה "בכל שנה אני מרגישה איך הבית שלי נחרב מחדש..."