בעת האחרונה נשמעות קריאות לשנות את מתכונות החתונות ל'חתונות קורונה'.
להלן שאלה שנשלחה ותשובתי עליה.
שאלה:
בתקופה שבה היה אסור להתחתן עם יותר ממניין אנשים, נשמעו כל כך הרבה טענות על כך שמתחיל עידן חדש, אנשים דיברו בהתלהבות על החתונות הקטנות והיפות שהיו, ואיך שצריך לאמץ את הרעיון הזה לתמיד.
מה דעת השדכן שפוגש את הזוגות הנישאים והוריהם.
תשובה:
השאלה הזו נשאלת שוב ושוב, אך התשובות שהציבור זורק, לדעתי לא משקפות נאמנה את הלך הרוח מבחינת השוק ויותר נובעות מפופוליזם קצר רואי.
לאורך ההיסטוריה היהודית - התקיימו החתונות במתכונות צנועות, אם במנין אנשים, כמו אכן בשעות גזירה או סכנה, או במתכונת משפחתית - עיירתית. שידוכים היו נעשים בין מחוזות שונים לרוב באותו האזור הגאוגרפי. מובן שהיו חתונות גדולות וידועות של בני רבנים, אדמו"רים וגבירים שנכנסו להיסטוריה. ניתן למצוא אזכורים על כך בשו"תים הלכתיים שונים. לחתונות הללו התכוננו שבועות וחודשים לפני ודיברו עליהם גם שנים אחר כך, כשהזוג הנישא כבר מזמן לא היה צעיר...
הדור המבוגר אוהב להיזכר מה היה פעם, בחתונות השמחות בעלות השמחה היהודית האמיתית, כפי שאוהבים לכנות אותם. אך יחד עם זאת שוכחים את תנאי החיים של פעם, את קשיי התחבורה, המשפחות הקטנות, הציבור שלא היה גדול, ובעיקר - את החתונות המועטות שהיו פעם, בהם כל חתונה ובר מצוה נספרו ונזכרו היטיב. ב"ה, כיום אדם יכול ללכת לכמה וכמה חתונות באותו הלילה. והוא רק מקווה שכולם נמצאים באותו האזור...
החתונות של ימינו
אשתף מעט בנימה אישית: כאשר אני עורך שמחות, אני יושב זמן רב מראש על רשימות מוזמנים. בדיוק כמו שאני שמח לקבל הזמנות לשמחות (גם אם אני לא מגיע תמיד בפועל לשמחה), באותה המידה אני שמח להזמין אחרים לשמחתי. מהי שמחה? הודיה להשי"ת שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. הקב"ה נתן לנו פיקדון, את הילד הזה ואת אחיו, אנו מכניסים אותו בבריתו של אברהם אבינו, מכניסים אותו לעול תורה ומצוות, מובילים אותו לחופה בשמחה, בתפילה ובתקווה. מה יותר טבעי מלקרוא לקהל המשפחה והידידים לשמוח איתנו. שמחת בר המצוה, למשל, מובאת במקורות (או"ח ס' רכ"ה ס"ד): מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה.
וכאן האב שואל: מה גדרה של סעודה זו? גם אם ההורים מעוניינים לחסוך, הצעירים לא מבינים מדוע ייגרע חלקם מחבריהם. יש חוגים בהם מתערבים מגבוה עם נהלים ותקנות, ויש כאלו שממתינים להזדמנות, אך לא נאה להם להיות הנחשונים הקמצנים.
נוסיף לזה את האווירה ש'אם כבר להוציא, שנוציא רק לשמחות', ואת בעלי האולמות, בעלי המנגנים, הצילום והתפאורה שצריכים להתפרנס. כמות הלומדים בישיבות ובסמינרים הגדולים של ימינו ב"ה אומרים את שלהם, כך נוצרים מעגלי רוקדים רבים. והגענו להיסטוריה שהיתה עד אמצע חודש אדר תש"פ.
חתונות הקורונה
אחרי פורים, החלו בצוק העיתים חתונות מצומצמות (ברחוב שליד ביתי היתה אחת כזו, ויצאתי אף אני - תוך שמירה והקפדה על שלושה (!) מטרים מהסובב - לשמח חתן וכלה שאפילו לא ידעתי מיהם).
חלק מההווי של 'חתונות הקורונה' מילאו דרשות המבוגרים (צעירים לרקוד כמעט ולא היו...) והם התרפקו על הנוסטלגיה כמה יפה היה פעם הם רק שכחו שלילדים שלהם הם עושים חתונות של היום ואף אחד לא בחר את המצב האפוקליפטי הזה.
הווי אומר: הכל עניין של מציאות ומוסכמות חברתיות, ממש כמו שוק השידוכים בעצמו...
בשטח, ההורים אולי מרוצים מהחיסכון (בסתר, מה הם יאמרו לילדיהם שנישאו בחופזה? אנחנו שמחים על המחטף?), אך הצעירים - בפרט אילו שעדיין לא התחילו בשידוכים - ממתינים עד יעבור זעם. גם מי שחשב להתחיל שידוכים, דוחה אותם לאחרי הקורונה. החשש המרכזי: חתונה חפוזה ומצומצמת.
בשנים האחרונות, חדרה גם ככה לכמה וכמה ציבורים הנורמה לערוך שמחות יחסית בצמצום (או לפחות סעודות פרווה ולא בשריות), שבתות השבע ברכות הפכו להתחלק חצי חצי בין הצדדים על פני שתי שבתות שכל צד עורך בעצמו. אבל לחתונות - זה לא הגיע. אתם רואים את עצמכם לא שולחים הזמנות למי ששלח אליכם הזמנה כשחיתן? מה יהיו הקריטוריונים לחתונות כאלו? הרי לכל חתונה יש שני צדדים, האם בשידוכים יצהירו מראש: אנחנו ניגשים רק לשידוכים עם משפחות שירצו לחתן בחמישים עד מאה איש? מאך מיר א טויבה... זה כמעט ייתן את הרושם שהזוג הזה מתבייש להתחתן.
אסיים בסיפור קטן: לא מכבר יצא לנו לשבת עם אלבום החתונה שלנו, להיזכר באנשים חיים ששנים לא ראינו וכמעט שכחנו מקיומם, וכאלו שכבר אינם איתנו ורק התמונות והזיכרונות נותרו מהם. אימתי, אם לא בחתונות מרובות משתתפים יש את ההזדמנות להצטלם, בסטודיו או בתוך הקהל? איזה אלבום יראה זוג שכזה לילדיו?
העולם שאחרי הקורונה יהיה שונה מזה שנכנסו אליו, ולו רק בגלל ההיסטוריה שחלפה, אני לא מאמין בשינויים דרסטיים ציבוריים. השינוי מגיע מאקרו מול המיקרו: אחד ועוד אחד ועוד אחד מצטרפים לחשבון גדול.
יהיו משפחות שיאמצו את המודל הזה, אך הן תהיינה מועטות. רווקים מבוגרים שאין מי שירקוד להם (כמה חבל...) יעדיפו להינשא בחתונות כאלו. אבל בגדול - לא נראה שינוי ניכר לעין, אולי ירידה כללית ברמת התפריט, הפרחים וכיוצא בזה. האולמות נבנו מראש למאות אנשים. מה יעשו, יחלקו אותם ל'קפסולות'?
וכאשר ניפגש אחרי הקורונה - בחופה "לפני השקיעה" - שיהיה רק בשמחות, בלב שמח, עם קהל שמח ומשמח באמת.
בברכת בשורות טובות בקרוב
פנחס גולדשטיין
שדכנות. ייעוץ שידוכים. מאמרי 'רשו"ת השידוך'. גמ"ח תיווך שדכנים לקהל היעד לפי התמחות ופילוח.
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: