בס"ד
יומן רווקות / יעל ברון משתפת
בחודש שעבר שיתפתי אתכן בתחושותיי כשחיתנתי את אחותי הצעירה ממני בעשר שנים. כנראה שהנושא הזה רגיש אצל רובכן, קיבלתי תגובות רבות על הטור. התגובות שלכן הביאו אותי 'לחפור' קצת במה שחוויתי, ניסיתי להבין למה זה היה כל כך קשה לי? למה לאחותי הגדולה היה פחות קשה לחתן את הצעירה ממנה? העליתי את הנושא הזה בבית הוריי, במפגש אחיות שקיימנו, הצפנו זכרונות, חזרתי לימים ההם ונזכרתי שהקושי שלי נבע מכך שלא שיתפו אותי.
כפי שכתבתי בטור הקודם, אנחנו שלוש אחיות ברצף (בהפרשים של שנה אחת מהשניה) שלושתנו שמענו הצעות שהוצעו לנו במקביל. אחותי השניה נישאה ראשונה, והגדולה פרגנה מכל הלב. אחריי יש עוד שתי בנות שקטנות ממני בעשר שנים, הגדולה מביניהן נישאה לפני...
כשיישבתי עם אחיותיי ושוחחנו על הנושא עלו זיכרונות כואבים, נזכרתי בסיטואציה הזויה לחלוטין. היתה זו שעת לילה מאוחרת מאד כששמעתי קול בכי חרישי מהחדר הסמוך, ניגשתי לבדוק מה מקור הבכי וגיליתי את אחותי הצעירה, הגדולה בין הקטנות, ממררת בבכי. התעניינתי למה היא בוכה והיא סירבה לענות לי. שידלתי והפצרתי, כאב לי לראות אותה כאובה כל כך, בסוף איכשהו היא פלטה שהיא מוכנה לספר לי בתנאי שלא אספר לאף אחד ובמיוחד לא להורים שלנו, כמובן שהסכמתי לתנאי.
והיא סיפרה.
היא נפגשה עם ה'בחור הראשון' שלה, הצעה מעולה, ממשפחה מבוססת ומיוחדת, בחור עדין וירא שמיים שמאד מצא חן בעיניה אבל הוא... טרם החזיר תשובה וכבר עברו כמה ימים. היא היתה בסערת רגשות, מתוחה ועצבנית, תלויה בין שמיים וארץ וסקרנית. מצד אחד לא היה נעים לה לטרטר את ההורים בשאלות, מצד שני היא כבר לא יכלה לשאת יותר את החוסר וודאות...
שמעתי ונדהמתי. ניסיתי לעודד ולתמוך אבל מילותיי היו רדודות ונבובות, חשתי פגועה מ-א-ד! איך יתכן שאחותי יצאה לפגישה ואף אחד לא טרח לעדכן אותי?! לשאול אותי מה דעתי בענין?!
לא הצלחתי להסתיר את תמיהתי ואכזבתי מהסיפור הזה, אחותי התנצלה ואמרה שהם לא היו מסוגלים לומר לי זאת כדי לא להכאיב לי... וכי מה הם חשבו? שהיא תתחתן מתחת לאפי בלי שאדע?! כאן, בנקודה הזו היה טמון הכאב הצורב שחשתי, הקוץ בגרון שהציק לי כל כך.
וכאן על במה זו אני פונה גם לעוקפות הפוטנציאליות וגם לנעקפות:
לך העוקפת ובני המשפחה:
אם כבר הוחלט לשמוע שידוכים לאחות קטנה יותר ולעקוף אחות מבוגרת, אל תהססו לשתף את הגדולה בכל המהלכים, השיתוף מרפא, הוא נותן תחושה של שייכות, של: 'אני לא נזנחת בקרן זוית', 'לא נשכחת', 'אני חלק מהתמונה ומהשמחה'.
ולך הנעקפת,
מנסיון של משפחתי, אם תתני יד להכנות ותהי שותפה להכל מתוך נכונות לעזור ולתת הרגשה טובה – יהיה לך הרבה יותר קל להתמודד עם הנסיון הזה. הנתינה מולידה אהבה, פתאום תרגישי שאת ממש אוהבת את אחותך הקטנה ומייחלת להצלחתה ולשמחתה. אל תשכחי שהיום המיוחד הזה הוא יום אחד ויחיד שלא ישוב עוד בחיי אחותך, כמה כואב יהיה אם היא תעבור אותו מתוך כאב ונקיפות מצפון...
פעם חברה טובה שיתפה אותי בתובנה מחייה: 'יעל', היא אמרה לי, 'כולם מרחמים על האחות שנעקפת, מנידים בצער את ראשם, מעודדים, מנסים לרצות, מתפללים וכו', אבל אף אחד בעולם לא חושב על זו שעוקפת, על צערה ששמחתה - שהיא פעם אחת בחיים – לא מושלמת, כי יש מי שעדיין ממתינה בבית... על כך שבכל ההכנות לחתונה רודף אחריה 'צל' מעיק של האחות הנעקפת...'. במחשבה לאחור – היא ממש צודקת.
העניקי משלך ותהיה מוענקת, יום יבוא וגם יומך הגדול יגיע...
(פורסם לראשונה בעלון בשערייך)
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: