שמרים רבותיי שמרים.
אם את אחת שחיה מאפיה לאפיה, שאופה כאילו אני מעמידה מרק עוף , דלגי.
אם את בקושי חיה כל פעם שאפית משהו. תקראי ותביני שיש איתך חברה לצרה.
העניין הוא שכשאני מתחילה לאפות, הכל נראה מבטיח. הפעם כן. את תעברי את זה כמו גדולה. את תראי.
מארז הקמח המנופה עדיין נקי, ורואים את השם של החברה, את האיור של תחנות הרוח,ואת החותמת של הכשרות.
הקקאו סגור היטב בתופסן רחב דיו שמשתלט על אבקה טורדנית שלא שולטת בעצמה.
הסוכר וניל והאבקת אפייה, לבנים וצחים באריזתם
הבקבוק שמן שקוף מתמיד, מוכן לפתיחתו החגיגית.
המילוי של השוקולד מתכונן טוב טוב בראש שלי, אם כי עדיין לא הוחלט מה יגבור על מה? יותר סוכר או יותר קקאו,אף פעם אני לא זוכרת.
מדי פעם אני פוזלת לממרח השוקולד בארון, המילוי. הידוע לעצלנים, אבל פעם הילדים שלי צרחו בבוקר שגמרתי להם את הממרח.
ואז אני מתחילה. שניה, קשה לי.
אני חיבת להסביר.
התיכנון הוא כזה:
כמו שקלעתי צמות פעם אחת לאחינית שלי אני מסוגלת לקלוע חלה.
זה לא שיער מתפזר, זה בצק אחיד. מה יש לך? קטן עלייך.
לאחינית היה מלא שיערות קטנות סוררות, ונלחמתי שכולן תכנסנה לצמה ההיא, אבל באמת, בצק? שום שוונץ לא יברח.
ובכן.
ראשית דוקא כשאני מתחילה, יש איזה חשק לכל המשפחה להתקהל סביבי בניגוד לחוק התקהלות.
בעלי מציץ לקערה, וגובר בקולו על הרעש של המיקסר "את יודעת שהמיקסר מידרדר לכיור....לכי אליו " אני אומרת לו "אני יודעת אני באה" שיקרתי. תכלס המיקסר היה עף, והיה לנו תקרה של מערת העטלפים מהבצק.
הילדים עומדים לידי על אף שהם רואים שהשטח מסוכן וקטן, לא יודעת מאיפה האומץ שלהם לעמוד ככה קרוב ליד שלי. זה הכי קרוב שלהם לקבל את זרועי הנטויה וידי החזקה.
הבצק מתחיל להסתובב ומזכיר לי את ההורים בחופה שאוחזים את הכלה ועושים שבע הקפות סביב החתן.
הוא מסתובב במין חוסר ביטחון, פתאום לא זוכר לאיזה צד להמשיך להסתחרר.
ואני כמו האנשים בחופה מסתכלת עליו ומתפללת. תיכף חדר ייחוד, בצק יקר, התאחד! בבקשה היה נא למקשה אחת.
כמו הפתיתים שלי רבע שעה אחרי הבישול .
למה הם כן ואתה לא?
אני מתפתה לחלץ אותו טרם הגיע לחודש תשיעי. לידה מוקדמת. מצוקה בצקית.
לוקחת שתי ידיים משומנות, לידת וואקום. הבצק בחוץ.
מסתכלת עליו. הוא לא דומה לאף אחד.
זה לא מה שהבטיחו לי, לא דומה לשום מתכון שבגללו התחלתי הכל, בצק זקן ועייף, בקבוצת סיכון להדבק ולהדביק.
יאלה שיגדל, אולי יצא ממנו משהו.
שמה אותו בקערה. נילון נצמד, מגבות, לקחתי גם את השמיכה של בעלי, שיהיה עטוף הבצק, שלא יגידו לי אח"כ הוא לא קיבל מספיק חום, אז הוא הלך והדרדר והתכנס לתוך עצמו.
אני לא מחכה שעה וחצי. אני מציצה כל שניה. וזה לא קל להציץ, זה שכבות.
אבל אני לא מתעצלת. הגעתי עד כאן, אני רוצה להיות שותפה לגדילה שלו.
מה אני אגיד לכם, בשעה הראשונה, כלום. ואני שואלת את עצמי? מה לא נתתי לו? בוגד, כפוי טובה, ואז נזכרת אין ילד רע, יש ילד שרע לו.
ומדליקה לו תנור, ושמה אותו על יד. הו שקויעך הוא מתחיל לעלות בקצב של הכינרת בימי בצורת. דוקא כשמשחררים הוא מפתיע, נכנסה לי שיחת סקר קורונה, ואמרתי יאלה זה יעביר לי את הזמן, האשה מעבר לקו אמרה שזה יקח דקה,אמרתי לה יש לי יותר. אל תהיי קמצנית.
משכתי את השיחה, כי מאד התלבטתי כל שאלה, אם להגיד 5 שזה הכי כן, או 4 שזה באופן סביר.
בשאלה האחרונה, ראיתי שהשמיכה של בעלי עולה, יש. הוא גולש... פורץ גבולות! מוציא רגלים מהשמיכה, בועט... אמרתי לאשה מעבר לקו, יש לי מונית למטה לדן פנורמה. וניתקתי.
אממה, הצרות מתחילות מרגע שאני מורידה לו נפח, והיד נתפסת בבצק..
המלחמה מתחילה.
הבקבוק שמן נראה כמו בקבוק של פועלי בנין ביום של יציקת בטון,יש עליו בצק, שוקולד, מים, קינמון, פודינג.
הקמח איבד כשרות. לא רואים אותיות.
כיון שיש מלא סוכר על הרצפה, כל שניה אני שומעת קכ...קכ.. אני דורכת על גרגרים וכנראה מכניסה אותם בחריצים, תמיד טענתי שחסר רובה. (החומר הסותם נו ).
קולעת צמות, אז בהתחלה הצמה נראית מבטיחה, אבל זה באפקט לולב, היא הולכת ונהיית שפיצית בקצה.
אין אחידות, אומרים שאחדות תביא משיח. ואני מרחיקה אותו במו ידי...
שוב הילד לידי, הפעם הוא כבר מעז יותר, אמא איזה צורה זה? ואני עונה לו ביאוש תנחש, והוא: חלה? אמא זה חלה?
ואני חשבת: מה? מה? אתה רוצה עשר מכות? כבר כינים יש.. מה הבאה?
אני מרגישה שזה עולה לי. תיכף הדמעות, אבל מעדיפה למרוח ביצה, מים פחות נותן צבע לחלה. וגם אוהבת חלות מתוקות, לא מלוחות. לא אבכה. שמרים לא ישברו אותי. יתפיחו אותי כן, ישברו? לא.
למה אני כזאת?
למה אפייה אצלי זה יציאה למלחמה?
למה המטבח נראה כאילו פרצו למפעל קקאו עם מתז כיבוי אש.
למה החלה שלי מפרקת לעצמה את הצמה בתוך התנור כשאני לא מסתכלת ומספרת את סיפור ויבקע בים ויעברו ביבשה??
אני לא לומדת לקח. אני ממשיכה ומנסה, רק בשביל לחוות את הטעם הביתי הזה. ואני רוצה להיות ברורה, במבחן הטעם זה אולי טעים. אבל זה למשפחה הגרעינית בלבד, ואם דופקים בדלת, אני מכסה אותם עם איזה מפיון שהוכן מראש למטרה זו.
למה אני מתעללת בעצמי שוב ושוב?
כי אני רוצה להיות כמו כולם, להרגיש אשה. להגיד את המילה הנחשקת, "אפיתי"
ולא סיפרתי לכם עוד כלום על איך אני נראית בזמן האפייה.
בשתי מילים:
לא חיונית.
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: