מרגע שהודיעו על סגירת מוסדות הלימוד ההיסטריה רק הלכה וגברה. ממה? מהשהות בבית עם האוצרות שלנו, מהשעמום של כולם, ואולי גם מהפחד לפגוש את עצמינו ואת הקרובים לנו כך ברצף.
אז בואו נרגע - מותר להיות בלי לעשות ו'רק' לשהות, מותר להשתעמם ולהכיל את האין, אין צורך לספק תעסוקה בלהעסיק את כולם. פשוט תהיו, גם אם זה נראה מורכב זה אפשרי.
אנחנו רגילים למירוץ ולחיים עמוסים ולעבור ממטלה למטלה...
אחת התובנות הכי חשובות שלי מימים אלו, היא שיש כאן הורים שבחרו להיות הורים והם אחראיים על אוצרות שמימיים הכי מתוקים בעולם, ופתאום אנחנו קולטים שבנינו על המטפלות והגננות שיבלו רוב שעות היום עם הילדים יגדלו אותם יחנכו יאכילו ו... אז נכון שזה לא באמת כך, ורובנו מתקשים לשלוח את הילדים למוסדות הלימוד לשעות ארוכות אבל זה עובר אחרי כמה ימים בסוף מתרגלים. אבל ... אולי חלק מזה כן נכון?
בואו נחשוב רגע איזו תחושה יש לילד לשהות 8 וחצי שעות עם גננת -מסורה ככל- שתהיה, ולבוא לאבא ואמא לאחים ואחיות ל4 שעות עירות ואז שנת לילה וחוזר חלילה. ובלי לדבר על איכות השעות בבית...
מה אנחנו יכולים לקחת איתנו מכזו תקופה? אולי לרצות שמשהו בתוכנו ישתנה, הבחירות והאהבות בחיים שלנו צריכות להיות מופנמות ומורגשות יותר. מי יודע אם זו לא זעקת הילדים שנשמעה אי שם במרומים הביאה אותנו הלום?? הם שכמהים לעוד שהות עם ההורים עוד תשומת לב עוד בוקר שאנן ונחמד לצד כוס הקפה שלך אמא יקרה. אולי הם כבר לא יכולים לשאת את הטירוף של החיים והציווילזציה, המירוץ לשום מקום, כשלצופה מבחוץ השגרה הזו יכולה להראות כמו טירוף אמיתי. לא רק נראית היא אכן כזו... הילדים שלנו רוצים אותנו בבית. בואו נהיה איתם. רק נהיה. בלי להבהל מהשעמום או התעסוקה, נלמד אותם שאפשר להיות.
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: