מעבר לנתונים

לפעמים אני חושבת שאיבדתי את הכיוון. ששכחתי מאיפה התחלתי בכלל. הרצונות והשאיפות שהיו לי הפכו עם השנים לרשימת מכולת מסודרת ומפורטת, עם כוכביות וסוגריים, ועם סדרי עדיפויות מובנים ונוקשים. הדודה אומרת שזה הגיל. "אצלינו התחתנו בגיל 17-18", כך היא טוענת, "וכך היה הכי טוב". ואני במרומי גילי חושבת שאולי יש משהו בדבריה. אמא שותקת המון וחושבת שזה לא הגיל הכרונולוגי, אלא הלב שמגן על עצמו בחירוף נפש מפני אכזבה נוספת ונכנס בעקבות כך למגננה במעטה אדישות. ואבא? נוטל על עצמו את החלק הטכני. כל אחד וההתמודדות שלו.

לפעמים, בין סבבי הטלפונים, שליחת התמונות, העברת השמות ובירור הבית כנסת בו התפלל הסבא-רבא של המדובר, אני תוהה אם מדובר בבן אדם. האם הבחור המוצע הוא אכן ישות קיימת, נושמת, בעלת לב ונפש, מידות, רגשות ומורכבויות? האם יש שם מישהו בתוך הכובע המסוים , השם בעל הצליל המוכר, והמעמד הכלכלי המבוסס אך הלא גשמי מידי? מענין אותי אם המטרה הסופית היא קשר אנושי ומשמעותי או הצלבת מידע מותאם מבחינת גובה, ייחוס ומצב חשבון בנק. האם קו הגמר הוא בנין עדי עד או סימון הצלחה נוספת ברזומה העשיר של השדכן התורן?

אני יודעת שזה היה אמיתי בהתחלה, הרצונות והשאיפות הנעלות, לבית עם אווירה של תורה לקשר אמיתי ומכבד, ליראת שמיים שורשית. ויעידו על כך דפי הסידור שעדיין קמוטים מהדמעות ההן. בהמשך הדמעות הפכו ממייחלות ומקוות בסידור בכותל, לעצובות ומאוכזבות בכרית במיטה, ואז יבשו. מיואשות. אבל ממשיכים, בטח שממשיכים. אלא מה? הרי האח הבכור, המבין הגדול שהתחתן בגיל 21 בדיוק, אומר שלא מתאים לברור כך בגילי. הגיסה לא מתערבת חלילה, רק מהנהנת במרץ לתוך הקניידלאך שבמרק העוף. ואני שומעת הכל, הראש מבין, ואפילו האגו לבסוף מסכים. אבל הלב מסרב. מסרב להאמין שתהליך השידוכים הפך לטכני עד כדי כאב, חודרני עד כדי בחילה ושיקרי עד כדי גיחוך. הלב שלי מסרב לקבל את זה. בינתיים.