בשבועות האחרונים אנחנו בבית. התינוק החדש ואני.
בבקרים אני מעירה את הגדולים בנחת, זורמת עם כל בקשה לצמות סיניות או לחם מושקע, ועסוקה 24 שעות ביממה באושר הכי גדול בחיי, להיות אימא.
אבל מיד כשהעולל הגיח לעולם , אחרי הטלפון למוהל, התחילו החיפושים אחר מטפלת..... האזור בו אנו מתגוררים מבורך בילודה, והמטפלות הפרטיות מועטות מאוד, מה שמכריח אותי לפצוח במסע למציאת מטפלת במהירות האפשרית.
וכאן מתחילים הרגעים הקשים שלי.
יושבת לי בבית עם האוצר הקטן בידיי, ומדמיינת באומללות את הבקרים החשוכים שאצטרך לעזוב אותו, ואיך אפגוש בו שוב רק אחר הצהרים.
כשאעבוד במשרד מול לו"ז גרסאות לחוץ, מישהי אחרת תעביר עם התינוק שלי את שעות הבוקר המתוקות והיפות שלו, ואולי תראה שן ראשונה לפניי.... והלב שלי מתייסר.
כי כשהוא בזרועותיי, כל ניסיונות הקריירה נראים לי כל כך תלושים ולא שייכים.
רק ביקשתי לשבת בבית ולגדל במו ידיי את התינוק הזה....מה לי משרד, מה לי מחשב...
אבל מעל כל זה יש משהו גדול יותר.
עמוק יותר.
השבוע ראיתי הסרטה מסיום הש"ס ביד אליהו. רואים שם 12 אלף איש נעמדים על רגליהם, שומעים את השירה האדירה, מרגישים את החשמל באוויר... "לבדו ימלוך מלך"
וכל ההערצה העמוקה הזו, היא לאיש אחד ישיש, ספק מלאך...
והוא עיני העדה, הוא גדול הדור,
והוא- אברך......
עשרות רבות של שנים הוא יושב ולומד. זו תמצית חייו. ברית לו עם התורה, ובה חשקו יומם ולילה.
ומול המחזה הזה, אין שאלות ואין ספקות.
יש ידיעה פשוטה שהכל שווה בשביל התורה שאנחנו מחזיקים ביחד, ולשנינו חלק בה.
הוא לומד, אני תומכת. היא של שנינו.
זה נותן לי את הכח שוב לחזור לעבודה ולהשאיר את האוצרות שלי בידיים אחרות. והקלישאתיות נעלמת לחלוטין כשמגיע הלילה בו אני חוזרת ומארגנת את התיק למחר, מחפשת את כרטיס העובד שלי שהעלה אבק אי שם, ומשאירה ערמה קטנטנה של בגדים שלא אני אלביש מחר בבוקר....
ברגעים האלה, הסיסמאות הופכות להיות החיים המוחשיים שלי .הכח המניע.
"לאורו ניסע ונלך, כי לבדו ימלוך מלך"...
וכשאני יושבת בוכה מול המחזה הזה, של מלכות התורה, אני לוחשת לתינוק הקטן שלי שבשביל זה הכל.
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: