אלול שלי  / יהודית הלפרן

אצל כל אחד המילה אלול מעוררת ברגע הראשון רגש, תמונה או משפט. אצלי אלול מתקשר אוטומטית עם תמונה ומשפט לא שגרתיים: נערה מנומשת וקופצנית בספסל האחרון בתחילת כיתה י', מדפדפת באלבום תמונות של חברה מהחופשה, כשברקע קולה המונוטוני של המורה קורא: "אלול! והוא חודר פתחי הלב בקול שופר חלול". פה הקול המונוטוני פסק באחת ומתחלף במבט מצמית היישר לספסל האחורי ולנמשים וקורא בלחישה חורצת ופוסקת "תעודת עניות".

לקחו כמה שבועות להוכיח למחנכת הדגולה שיש בי גם כמה דברים טובים מעבר לתעודת עניות ויותר מקורטוב של פלפל וחוצפה, אבל הקישור המשולש של אלול, אני ותעודת עניות הפך באותו הרגע לקשר הדוק, נצחי ובלתי נמנע.

תעודת העניות גדלה, החוצפה קצת התיישבה, הנמשים הוסתרו באיפור ובמבט מיושב והנערה הקופצנית הפכה לרעיה ולאם בישראל. אבל תמיד, בכל שנה מחדש אני ואלול זאת תעודת עניות.

בוהה ברחוב ההומה בשעת ערב מאוחרת בעיניים טרוטות מעייפות בסוף עוד יום גדוש לעייפה, שמוטה על אדן החלון, שומעת את ניגוני הסליחות הבוקעים מבית הכנסת שמעבר לכביש, בבנין הסמוך שכן מתאמן על תקיעת שופר, קבוצות של נשים ונערות חוזרות מעוד הרצאה מרוממת או שיחת חיזוק מאלפת בינה וחיזוק, ואנוכי הקטנה מדלגת ומקפצת בין מגנטים לקליקס, מפלסת דרך בין שלוליות יצירתיות של שברי ביסקוויטים ופירורי במבה ברוטב דייסה סמיך, לעבר הקפה המיוחל ורק רוצה לישון. בעודי מערבבת את כוס הקפה הרביעית לערב אני מסננת לעצמי בשקט: "אלול. תעודת עניות". וכך מסתיים לו עוד יום של אלול, אנוכי ותעודת העניות שלי. מנסה בבוקר לגנוב שברי ברכות בין ערמות ניירת וטלפונים במשרד, נזכרת כבכל שנה לאמר "לדוד ה' אורי וישעי" בדיוק בכ"ח אלול, ומסיימת עוד יום בקריאת שמע בעיניים עצומות ובמילות הסיכום היומיות: תעודת עניות.

גם אני רוצה אלול, אלול משלי, לשבת בעיניים בורקות בהרצאה מרוממת, לבכות בתפילה, להרגיש אלול אמיתי, לבנות משכן גם בבית שלי. להתפלל פעם אחת שמונה עשרה אמיתי מילה במילה עם אצבע בסידור ולהרגיש. פשוט להרגיש.

עסוקה כל כך במירוץ החיים שאלול נגמר לפני שהוא בכלל מתחיל ועוד שנה, יום ועוד יום של תעודת עניות.

עד אתמול. אתמול התחלפה לה תעודת העניות שלי בתעודה של כבוד. לא. לא פיניתי לי ערב לשמוע הרצאה, לא נעמדתי לתפילת ערבית מרוממת. ערב רגיל של ארוחת ערב, מקלחות, שירת "בחודש אלול חוזרים בתשובה" משותפת לפני השינה עם הזאטוטה התורנית, דילוג מיומן בין בית המקדש מקפלה, יהודה המכבי מפלימוביל, ומלכת אסתר מפוארת מגואש (הקרדיט לקשר היצירתי מוקדש לגננת) וטיגון שניצלים לאבא שחוזר מהכולל, כמעט אמרתי לעצמי שוב- אלול ואת, תעודת עניות ואז הסתכלתי על היד הזאת, שמטגנת עכשיו שניצלים לאבא שלמד תורה כל היום בלב שקט ופנוי כי אנוכי הקטנה שעובדת בבוקר כדי לפרנס את הממלכה הקטנה הזאת ואוספת את הילדים בצהריים, משכיבה אותם בערב בחיבוק ונשיקה- נותנת לו את הפניות להספיק עוד הלכה ועוד דף גמרא ועוד סדר מוסר של אלול. היד הזאת שליטפה את הברך התורנית שחטפה מכה, שהניחה החודש עשרות פלסטרים עם מיקי מאוס על שריטות בלתי נראות, שניקתה אף דולף שוב ושוב ושוב, וליטפה ואהבה וקיפלה ורחצה וניקתה והכינה ושוב הכינה ושוב ניקתה והכינה וניקתה.

אלול שלי שמורכב משניצלים חמים וטריים בשעת ערב לכבוד אבא של תורה, בניה משותפת של בית המקדש מקליקסים ומגנטים על השטיח עם צחוק פשוט ומתוק ומוזיקה נעימה ברקע, אמבטיה חמה לפני השינה, קריאת שמע עם שגיאות משובשות ושובות לב ונשיקת לילה טוב, עוד כביסה מהמכונה לתליה, עוד ערימה מהסל למכונה, ועוד הר געש אימתני של חולצות לבנות שהפכך הערב למגדל מגוהץ למשעי ובנוי לתלפיות. עוד מירוץ של בוקר שמסתיים בילדים מתוקים וריחנים במוסדות הלימוד עם סנדוויץ שהוכן באהבה ואבא בבית כנסת שקוע בתלמודו.

אני הקטנה, בונה לי ממלכה של אלול מרגעים קטנים שבונים משפחה מאושרת, אבא, אמא וילדים שיש להם כל מה שצריך בשביל להתחיל יום רגוע, שמח ופנוי לעבודה של אלול.

מהרחוב מתנגנים ניגוני הסליחות "סלח לנו מחל לנו", מהבית השכנים בוקע קול נגינה- "אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים", ואני, במטבח, ספונה בביתי עם האלול שלי, עם שברי תפילה שהצלחתי לחטוף, עם שירת "כל היהודים לחזור בתשובה" על השטיח בחדר הילדים, עם פרק תהילים שהספקתי ממש רגע לפני הכניסה לגן הילדים ועם משפחה שלי, בממלכה שבניתי והקמתי בעשר אצבעות שמגיע לשנה החדשה בתרועה של כבוד. עם תעודה של כבוד.

יהודית הלפרן. פרסומאית וכותבת תוכן.