מה שהמורה שכחה לספר לך על הימים הנוראים / ברכי ש

מה שהגננת /הרב/המורה/המנהלת וכל מי שיודע ל'חנך'
שכחו לומר לנו על הימים הנוראים.
שכחו לספר לנו על הרחמים האינסופיים של אלוקים,
על האהבה הבלתי נתפסת שלו לברואיו יצירי כפיו,
בכל שיעורי היהדות יש אומנות לדלג תמיד על 'יודע יצרם'
ו'כבקרת רועה עדרו' זה החלק המאיים שמרחף באויר.
קדושת היום מורגשת רק מצד היראה שלא לומר החרדה שהיא מעוררת בנו.
חשוב שנזכור שה' כולו אהבה ורחמים, ולמילים כבקרת רועה עדרו יש משמעות מרגשת.
בימים אלו ה' לוקח כל נשמה ונשמה מלטף ומחבק ושואל ובוכה איתה, על מה שעברה השנה, על האכזבות והכאב הטלטלות והבכי, על הפגיעות והקשיים על החלום הרצון והניסיון להיות עוד קצת קרובה לאלוקים.
והוא זוכר, זוכר כל התגברות  'קטנה' שהיא גדולה ולך, לך זו הייתה הקרבה עצומה.
'ויודע יצרם', הוא יודע גם יודע באיזה דור אנחנו ומה עובר עלינו.
יש אהבה כזו שהיא בלי סוף, רחמים בלי גבול. ובלי תנאים 'אם כבנים'.

למה כתבתי את זה?
לא כדי שנוותר לעצמינו, פשוט כדי שנבוא בגישה קצת יותר מדוייקת יותר בונה.
ונוריד את מפלס החרדה שאינו יעיל, נרים את מפלס ההכרה וההבנה של גודל היום חשיבותו וקדושתו.
נדבר עם אבא בפשטות.
החלטתי לכתוב את זה אחרי שכמה מכרות ספרו לי על חרדות בלתי נשלטות...
חשבתי על זה שכנראה לא לחינם אנחנו לא גרות על הנהר ולא רואות את הדגים הרועדים, אלא אנחנו הדגים שחיים בנהר שוצף וגועש עולם סוחף ומשטה, מורות יקרות תחליפו את הסיפורים כי האנשים של היום מחומר אחר הם קרוצים...
שלכן
ברכי שגב