שכנה יקרה, בבקשה אל תנמיכי את המנגינה הזו!

כמעט רציתי לתלות שלט במעלית:
שכנים יקרים, נא לא להנמיך את המנגינה הזו!
אבל אז חשבתי שלכתוב לכן מכאן זה יותר מכובד:)

כייף לי להיות שכנה שלך, לקנא בך.
כמעט תמיד לרצות גם.
להיות במקום שלך, האצילי המורם.
מעם.

תמיד צחקנו על זה שאנחנו שכנות, אבל כל כך שונות.
אין כמעט משהו דומה לא במראה, לא בסגנון ובטח לא בהשקפות...
כך לפחות חשבתי עד לפני שבוע.

שבוע שעבר, רציתי ללוות ממך כוס חלב,
את מכירה את הקפה שלי בערב עם עוגיות חמאה,
אחרי מסע הרדמת הזאטוטים המתוקים.

בספונטניות אני יוצאת לנקוש על דלתך,
אבל אז...אני שומעת מנגינות

עוד לא התחילו שמחות בית השואבה - הבייתיות:)
אז מה זו המנגינה הזו? ועוד מהבית שלך?
שעולה ובוקעת וכובשת ,
רכה ומרגשת. מנגינת הלימוד הזו
שעולה ויורדת ושוב עולה ומסתלסלת עם תווים מיוחדים משלה.
עמדתי , דמעתי, הקשבתי, רציתי גם! קינאתי בך. 
דמיינתי את הספרים פתוחים על שולחן הסלון שלפני שנה הועבר מביתי לביתך,
ידי כמעט נקשה על דלת ביתך,
אבל פחדתי שהמנגינה תיפסק,
עמדתי ולא זעתי.
והקפה שלי?
שיחכה.
אני אחכה.

פתאום הבנתי אותך, שאת מחכה לשולחן לסלון, או לספה מעור. 
מחכה וברקע יש לך מנגינה רכה.
ואז אולי את כבר לא מחכה? כי מה זו ספה לעומת מנגינת התורה?!
וזכותך לחכות, וזכותך גם לקנות, וזכותך גם לפתוח חלונות ודלתות כדי שעוד שכנות כמוני יוכלו להנות!

אז בבקשה תגביהו את המנגינה הזו, שתכנס גם לביתי,
שתחדור לקירות ביתי ולבבי.

היום אני מבינה שאנחנו לא שונות, אנחנו משלימות.