תגידי, מה חשבת לעצמך שלא הגעת?! / טור כואב

אז כך, חברה שלי התחתנה בלעדייך,

כואבות לי הרגליים. נורא. כאב שורף כזה. ולא, הן לא צריכות לראות אורתופד... הן פשוט עבדו אתמול בהתנדבות
במשרה מלאה בניתור וקפיצה לגובה  תוך כדי התאמת עקב בצעד אגודל למקצב התופים הרועשים.
פשוט מאד. הייתי אתמול בחתונה של חברה. אני הייתי ואת לא!
כי את היית עסוקה בלקצוץ סלט טרי עם עלי בייבי סגלגלים, לכתוש שום ולטגן חביתה מושקעת, לערוך שולחן זוגי
מוקפד ולקפל מפיונים למניפה מרהיבה. ועל מה כל החגיגה? נו, הגזמת!!! עוד דקה בעלך חוזר מהכולל ואתם
הולכים לעשות איחוד נשמות אחרי שעות ארוכות שלא התראיתם. לחייך יפה אחד לשניה, להאזין לקורות היום
של האחר וסתם כך.. להיות ביחד... זו''צ או לא להיות.
זו שעת איכות נדירה שמתרחשת כל ערב והעולם אז עוצר מלכת ואין, פשוט אין אפשרות לתת לקצב החיים
להפריע לה.
ואת... כן- את שמתחבאת שם מאחורי החיתול של הילד וחושבת שלא רואים אותך. את שהיית עסוקה אתמול
בלחשבן כמה כסף תעלה לך נסיעה למרכז+ שלוש שעות בייביסיטר וקשתה עלייך המחשבה להשאיר את הנסיך
הקטן עם אביו בלבד ולהפרידו מאימו יולדתו לשעות קלות. האופציה שהעולל בן החצי שנה-שנה יבכה מגעגועים
לאמא בשעה שאת תפזזי ריקוד קליל בחתונה של חברה של אמא שלו העלתה בך חלחלה!
אז נותרתן אתן כל הזו''ציות במטבח דירת ה'סלח לי' שלכן ונותרתן אתן האמהות המאושרות עם טפכן בביתכן.
ונותרנו אך אני והעקבים באולם השמחות, מפזזים שנינו במלוא המרץ, לא נותנים לאגלי הזיעה הניגרים להפריע
לנו בריקוד של שמחת כלה. ולא חשוב שמידת הקרבה שלי ושל חברתי שקודשה הערב תחת החופה היא זעירה
עד בלתי נחשבת. הקרבה בינינו, לא החופה...
ואמנם תכננתי רק לקפוץ לתת נשיקה, סיבוב של ''ריקוד חפץ חיים'' ולעשות אחורה פנה לאוטובוס... אבל
המציאות באולם הוכיחה שאין. פשוט אין עוד בנות עם קליפס/ קוקו/ צמה/ בייביליס/ פאן או כל צורת שיער טבעי
שלמדו אי פעם עם הכלה ויוותרו לרקוד בשמחתה.
אז נשארנו שנינו. אני והעקבים. והרגליים השורפות. והלב הצורח.
תגידי לי, אין לך טיפת בושה מעצמך?
בחתונה שלך פיזזו להן עשרות חברותייך מכל גווני הקשת החברתית. באו מההתחלה ועד הסוף ושימחו וסחבו
אביזרים והיו מאושרות בשמחתך. ולא כי הן נהנות להתארגן לאירוע ולהיטלטל בדרכים כדי לחזות בפני הכלה
שלך, אלא כי הן היו אנושיות! חלקו יחד איתך ספסל לימודים משותף והרגישו מספיק הוגנות כדי להקדיש ערב
לשמחה שלך שהיא פעם בחיים.
את רקדת מוקפת באהבה בחברות ועוד חברות ועוד. בסרט של החתונה שלך יש תיעוד מלא של כמויות הבנות
שעברו בשער האולם וטרחו הערב רק בשבילך!
ואתמול... מה חטאה חברתך הכלה שנישאה שנה-שנתיים אחרייך? למה היא שתמיד טרחה ונסעה והגיעה
ושימחה צריכה לרקוד בליל כלולותיה רק עם המשפחה? למה את לא יודעת להחזיר טובה לפחות כמו שעשו
איתך אי אז ביום חתונתך?
חזרתי הביתה אתמול. זה היה מאוחר מאד. מאוחר לכל הדעות בשביל שעת חזרה מחתונה של חברה שאפילו
את הפלאפון שלה אין לי. מאוחר מספיק כדי לעשות חישוב מהיר שעוד ארבע שעות אני כבר קמה לעבודה.
חזרתי מרוטה ועיפה ורעבה ועם רגליים שורפות. ורציתי לבכות.

לבכות בגלל שאתמול נשארנו אני והעקבים באולם עד מאוחר רק בגלל חטאי הכביר שאין בביתי שום עולל או
אברך אישי שיהוו תירוץ מנצח להישאר ולהתחמק מלשמח חברה.
לבכות כי חישוב פשוט מאד של אחד פחות אחד מותיר לי את התוצאה העגומה בנוגע למספר החברות בחתונה
שלי....
לתשומת ליבך חברה נשואה יקרה שלי-
לא מדין רחמים כי אני לא מסכנה.
לא מדין נאצלות כי את לא אצילית.
מדין הכרת טובה פשוטה! משה רבינו מנהיגם של ישראל לא כפר בטובה של דומם. אני נחשבת בעיניך פחות?

בלב כואב מאוד!

חברתך הרווקה עדיין...

מקווה שבחתונה שלי תגיעי :)