מה איתי?! גם אני קיימת...

בס"ד

שלום לך,

שמי חיה ואני אמא, סבתא, בת ורעיה של מישהו. גם כלה. ב"ה שזה ככה. אני מכירה נשים שהן לא. לא אימהות, לא סבתות, לא בנות ולא רעיות של מישהו. קשה מאוד לראות אנשים במצב הזה. מי שכן משהו של מישהו, לו רק של אדם אחד – בת, או רעיה או אימא - צריכה להודות לה' כל יום על מזלה הטוב – הרי זה מה שכולנו רוצות, להיות שייכות, מוקפת משפחה אוהבת.

העניין הוא, שגם דבר טוב יכול להכביד מעט כשיש יותר מידי ממנו – כמו שאמר חוני המעגל – עם ישראל לא יכולים לעמוד לא ברוב רעה ולא ברוב טובה - כשירדו יותר מידי גשמים וכבר היו שיטפונות. נשים רבות, בכל גיל, עוצרות את המרוץ מידי פעם ושואלות, "רגע, ומה איתי? תודה לה' שאני אימא-בת-רעיה-ואולי-גם-סבתא-של-מישהו אבל מה איתי? אני עצמי אינה קיימת?!"

הרעיון של "הגשמה עצמית" כמו שהוא מתבטא בעולם המערבי, נתפס כזר ומנוגד להשקפה היהודית. הגדרות ופילוסופיות לחוד, ומציאות לחוד. בשם ההגשמה הגשמית אנשים מוצאים הצדקה להיות אנוכיים, חיים לעצמם, מורידים מעצמם כל מחויבות חברתית. בשם ההגשמה העצמית אנשים עוזבים את משפחותיהם, נוטשים את ההורים המבוגרים, מפרקים משפחות.

גם אצלנו יש הגשמה עצמית, גם ביהדות יש לנו "אם אין אני לי מי לי". יש לנו עולם פנימי, שלא נפגע ולא ניזוק על ידי שותפות עם צרכי הזולת – להיפך, ככל שהאדם שותף עם הזולת, ככל שהאדם מעורב יותר במשפחה ובקהילה, כך – וזה מוכח מחקרית – האדם נהיה מאושר יותר בריא יותר וחי יותר שנים. אנחנו מגשימים את עצמינו דרך עבודת המידות, עשיית חסד וקיום המצוות.

לא קל לעמוד ברוב טובה. אימהות לילדים קטנים נעזרים במעון בגן ובבייביסיטר. מה קורה כשיש אנשים שזקוקים לך בגיל שכבר לא קיימים מושגים כאלה?

במעגל החיים לא הכל הולך לפי הסדר. היום יש בלי עין הרע בנים ובנות להורים מבוגרים שהם עצמם כבר סבא או סבתא רבה. והנכדים כבר סבים שהם גם הורים לילדים. ב"ה שהגענו לימים כאלה שאימהות יולדות יחד עם בנותיהן והסבתא רבה שומרת על הנכדים הקטנים שבבית....

אבל בכל גיל יש הטעיות ואכזבות. יש ילדים מיוחדים ומבוגרים חולים ומוגבלים. יש אנשים שלא עומדים בסטנדרטים המקובלים והם זקוקים לעזרת הזולת בכל גיל. המצב מחריף בגילאים המבוגרים יותר. מה באמת תעשה אותה יולדת סבתא שצריכה גם לטפל באימא שלה? היא רוצה בכל ליבה להגשים את עצמה בהגשמה עצמית אמתית – רוצה להיות בת ואימא וסבתא מושלמת, גם בלי לשכוח את בעלה שמחכה שם בצד שתתפנה – אבל גם לה יש רק 24 שעות ביממה; מה עוד שאולי היא כבר לא כל כך צעירה בעצמה, וגם צריכה לעזור בפרנסת הבית. איך אפשר?

כאן כשיש התמודדות מורכבת עם בן או בת משפחה הזקוקים מסיבה כלשהי - נפשית או פיזית לעזרה צמודה יותר נכנסים שירותי הקהילה לתמונה. כמו שיש מסגרות לסיוע לאימהות צעירות, יש למבוגרות. המדינה – דרך המוסד לביטוח לאומי ועוד, נותנת לפחות מענה חלקי לסייע למשפחות לדאוג להוריהם המבוגרים, לאנשים עם מוגבלויות ולמצבים שונים של החיים שבהם כבר ממש קשה להסתדר לבד.

הבעיה היא שמערך השירותים מבלבל ותהליכי התביעה לקבל אותם לא תמיד ברורים. חוק סיעוד, נכות כללית, נכות מעבודה, תאונה אישית – כולן מושגים מבלבלים ועלומים שבסופו של תהליך יכולים לספק עזרה חשובה בבית, או כסף להעסיק מישהו. או לפחות להסתדר בינתיים.

אני יודעת שלא קל להצליח להיות בנות-אימהות-סבתות-רעיות-ואפילו-נכדות הכי מקסימות שאפשר. גם כשקשה וצריך עזרה מבחוץ, גם כשיורד גשם חזק מידי ויש שיטפונות.
ולכן לא נותן לי לסיים אלא בברכת הצלחה

חיה כהן היא עובדת סוציאלית ב"דנאל סיעוד" בני ברק.