אם רק תנסי  / מרים אפללו

בס"ד

קבענו להיפגש בסמינר ביום שישי .הבנות היו כמה ימים לפני ה"מגן בהיסטוריה" והן ביקשו יום תגבור. בוקר שלם של היסטוריה ברצף.  ביום שישי הסמינר נעול ושוקע בתרדמת סוף שבוע. אבל לאחת המורות שמתגוררת קרוב יש מפתח משלה. ביקשתי ממנה שתפתח מוקדם היא הבטיחה לי שהעניין סגור.

העניין באמת היה סגור. כשבאתי בשמונה וחצי כבר היו שם שלושה משכימות שישבו מחוץ לשער הסגור.

"לא פתחו לכן"? הייתי מופתעת.

לא. הן ענו. אף אחד לא היה כאן.

היא התעכבה. לימדתי זכות.

חצי שעה עברה. למדנו בינתיים בפיסת צל שמצאנו בחוץ, ניסינו להתקשר למורה, לבית ולנייד כל עשר דקות. אפס . היא לא עונה.

השמש נגסה לנו בצל כל הזמן. בנות רצו לשתות. ליטול ידיים. כמה אפשר לשבת על עשב ולכתוב על הברכיים?

באי נעימות שלחתי שתי בנות אל הבית של המורה הנ"ל. שילכו. ידפקו. ויביאו כבר מפתח.

אבל כשהן חזרו, לא היה להן מפתח. הסמינר פתוח. הן אמרו. לחצו על הידית השער נפתח.

זה היה אמיתי. פתחו אותו כבר בבוקר. אבל אף אחת לא ניסתה לפתוח.

השער פתוח!! זה חוזר אלי בכל הכוח בימים האלה. נראה לי שתשובה זה משהו קשה? שתפילה דורשת המון? שעבודת הימים והלבבות מיועדת רק למורמים מעם.

אבל השער שלי פתוח. אין לי מושג כמה אני קרובה, כמה הכל בפי ובלבבי לעשותו. כמה יש לי כבר את זה בתוך נפשי. רק לחיצה אחת של רצון ואמונה פנימית, רק מאמץ אחד משל עצמי.  ואני זוכה להיכנס. אל היכל הימים המופלאים הללו.

שלכן מרים.

לחצי כאן לפרטים על ספרה של מרים אפללו - מתנה שווה לכל אישה!