כבר שכחתי אותך.
שכחתי שאת קיימת.
את הפכת להיות המציאות היחידה, לא מצב זמני
חלק מגופי,
שם המשפחה שלי.
אני כבר לא רואה אותך.
כי את כל כך קרובה, צמודה, הדוקה, חונקת.
כבר לא זוכרת שאת מפריעה לי,
רק מדי פעם אנשים חולפים שואלים אותי עליך כאילו היית נקודת חן מפוקפקת שצריך להסיר...
לכי כבר! לכי!
מדוע את נדבקת?
אני בועטת בך ואת שוב ושוב חוזרת!
כמו מעגל שלא נגמר..
חוששת מהחוץ...
כבר לא ברור אם לאבד אותך זו מתנה או אבדן...
יודעת מה?
אני מנסה לסלוח לך...אבל אין על מה!
אוקי,
אני אכעס עליך!
אבל את עוד יותר קופאת ומצטנפת אל הפינה.
רווקות ארוכה...בבקשה!
אל תתרגלי אל השממה,
אל תספרי לעצמך שאת מאושרת ושלמה
מגיע לך הרבה יותר,
אולי בעצם כל מה שאת צריכה, רווקות יקרה
זה מילה או שתיים של העצמה.
יודעת מה?
את מקסימה.
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: