אומרת לא ליאוש, בדרך לעוד פגישה עם הרבה אמונה

יושבת באוטובוס בדרך לעוד פגישה.
מלאת צפיה. אולי עכשיו, אולי הפעם זה זה והסרט יגמר והפעם לנצח.
העקבים לרגלי, שמלה מגוהצת ואיפור המסתיר את המתח והחששות שמשדרות פני עושה עבודה מושלמת.
השיער מפונפן והביביליס בקצוות בדיוק כמו שאני אוהבת.
כבר מספר שנים עשרות בחורים מאות בירורים הררי תפילות ושקי דמעות.
מה יש בה בפגישה הזו שאני שמה את כל תפילותי ותקוותי בה. מה יש בו באותו בחור מהולל, מגולח שגורם לליבי לדפוק בפראות?
כנראה שזהו דרכו של עולם. כנראה שזהו תפקידו של האדם.
מרגישה את נשמתי הלא רגועה, לא מסופקת.
לחצי השני שלה משתוקקת, מחפשת.
מביטה מאחור על חברותי שמזמן התקדמו,
לחיי משפחה בסיפוק רב ובעמל בנו.
והזמן? כן הזמן. כלל לא לטובתי.
השעון מתקתק בקצב הלומות ליבי הדופק.
בדיוק אתמול חזרתי מחתונה של עוד חברה קרובה.
עמדתי בצד, בחופה. ובשקט את הדמעות מעיני מוחה.
שמחה בשבילה? שמחה!
רוצה גם? רוצה.
אלא מה???
להישאר רווקה?!
והכאב הזה. שהשתקע לו בפינה מרכזית בליבי, לא עוזב, לא מרפה...
שבוע שעבר התקשרה עוד שדכנית, זרקה שם של בחור, אמרה שהוא שפיץ,
כנראה עוד בחור שידקור, כמובן לא במכוון, אבל שפיץ בואי לא נתווכח- דוקר לכל הדעות...
כתבתי את הפרטים ללא חשק, העברתי לאבי, שיתקשר שיברר,
כשהוא חזר אלי עם תשובה חיובית שהגיע גם מהצד השני,
שוב זיהיתי את הדפיקות בלב, המתח הזה, הכאב.
נכנסתי לחדרי, פתחתי את הסידור הספוג שמילותיו מחוקות שדפיו הצהיבו והחלו להתפורר מהרטיבות.
השפתיים החלו ממלמלות, הדמעות זולגות והלב זועק.
תפילת ערבית, סגולה לבעל תלמיד חכם, ככה שמעתי פעם, מאמינה בזה.
" והוא רחום...ה' הושיע, המלך יענני ביום קוראי"
ה' יושיע... ה' יושיע...
המילים יוצאות מגרוני קטועות, לא ממש מובנות.
אך המשמעות והכוונה מובנות. אוהוו מובנות.
ואבאלה הטוב שיושב שם למעלה אך מאוד נמוך, ממש בגובה שלי, בסמטריות מדוייקת להפליא.
מקשיב מכיל מבין ותומך.
אני מרגישה את זה כל כך חזק!!
סיימתי להתפלל, סגרתי את הסידור והתחלתי לחשוב בלב,
מה אלבש? איך אסתרק? פיתה או עקב??
והנה,
אני בדרך,
בדרך לפגישה?! גם...
בדרך לתפקידי, למילוי יעודי.
הרי זהו המסלול שנקבע לי מאת בוראי.
יודעת שאני בכיוון, בדרך הנכונה.
ישנן סטיות לפעמים, מעידות, אפילו נפילות שחלקן ממש כואבות ומשאירות צלקות.
אך, עדיין בדרכי למלא תפקידי.
מקווה שבקרוב אחשב מסלול מחדש,
אחרי שאתמקם בביתי עם אישי.
לאחר שאעמוד מתחת לחופה, ואמחה עוד דמעת רגש ושמחה.
ואז...
אלחש לך בשקט שרק אתה תשמע:
"אבא, הצלחתי. בנסיון עמדתי. לא נפלתי. לא נשברתי. ותמיד תמיד קמתי. בשבילך. לכבודך. תודה שהחזקת את ידי. תודה שליוויתני במסלולי. רק בקשה קטנה אבי אהובי אל תשאירני רגע ולו קטנטן לבדי. רוצה אותך איתי. לעד."
הגעתי,
אני חייבת לרדת מהאוטובוס להסדיר את הנשימה ולהעלות חיוך חביב על שפתי,
אני מתקדמת רואה בחור גבוה ונאה, עונה בדיוק על התאור, מתקדם בצעדים בטוחים כיודע בדיוק לאן מועדות פניו,
הלוואי עלי חצי מהביטחון שלהם, הבחורים האלה..
הוא הסתובב, הסיט את המבט לכיווני, נראה לי שקלט אותי, לא נעים...
ביי, נכנסתי.