פעם אחת הייתי מהלכת בדרך הארוכה הזאת של הלבד והרווקות. והשוני והשונות.
וראיתי אותם, את כולם הולכים בזוגות. ומתייעצים אחד עם השני ודואגים אחד לשני...
וכשהם מתרחקים אחד מהשני הלב שלהם מלא. והם מלאי רגשות עד שייפגשו שוב...
והם הופכים להיות אנשים טובים יותר. כי הם מתחשבים אחד בשני, יש להם מישהו להתחשב בו.
וכשהם חוזרים בערב, יש להם מישהו לחייך אליו, וילדים לטפל בהם.
יש להם מישהו.
וכל הזמן הזה, אני רואה אותם מהצד, שהם כולם בזוגות ויש להם מישהו להתחשב בו.
ואני לבד, אין לי מישהו , ולא צריך להתחשב בו.
ואולי זה הדבר שהיה הכי קשה לי בדרך הארוכה הזאת. שאין לי מישהו להתחשב בו.
אז אפילו לא התחשבתי בעצמי...
ועברה דרך ארוכה עד שהפכתי להיות המישהו של עצמי, והתחשבתי בעצמי. עד שהוא הגיע המישהו הזה...
והפכנו להיות זוג.
ויכולנו להתחשב הוא בי ואני בו.
זה המקום שלך להביע את דעתך, סקרניות לקרוא :)
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר קול כבודה
רגע, שקט פה מדי
דעתך חשובה — היו הראשונים להגיב על הכתבה
הגיבה:
הגיבה: