ילד מפורק/ אביגיל וענונו

אני רואה אותך

ילד מפורק.

אני רואה אותך בועט בקיר,

בכורסה.

אני רואה אותך בורח

ואז חוזר חזרה.

אני רואה אותך צורח,

לשחקים.

הם לא מבינים,

- אתה מנפץ מנורה.

שיבינו, שגם ילדים הם רציניים.

אני רואה מסביבך

מבוגרים המומים.

אני רוצה שתדע,

שאני יודעת אותך.

אני שומעת אותי, ילדה.

אני שומעת את יללתך

את הבכי הניגר,

אני שומעת את גרונך ניחר

שאריות, אולי מהלילה

של מה שלא נגמר.

אתה מוצא את הדרך להרגע.

לברוח ולהשאיר את השער נעול.

אתה מוצא את הדרך

להיות מבוגר

בתוך ילד שבוי.

אתה נושם לרווחה

כאבי הוריך,

אבל לא סולח

על גדיעת תמימותך.