סוגיית השתי(ק)ה

מה תשתה? קפה או תה?

'זה הנס של הפגישות האומללות האלו', אני חושבת לעצמי כשמלצר מעונב התקרב לעברינו. השקט היה סמיך וכבד, ומישהו היה צריך לדבר. אם לא הוא ולא אני, לפחות שיהיה מלצר.

'אפשר להציע לכם משהו לשתות?' הוא שואל בנימוס ומבליע חיוך.

במקום לענות, שנינו מפהקים עמוקות. השעמום, השעמום….

המלצר נראה נבוך. אם הוא, המורגל במאורעות מביכים, חש כך, נראה כי עברנו את גבול השתיקה הסבירה.

טוב שגם ההוא שם לב לזה.

'מה תרצי לשתות?', אני… בא לי קפה הפוך, עם מלא מלא קצפת מלמעלה ושברי שוקולד. בא לי להיכנס עם הקפה המפנק הזה מתחת לפוך הכי עבה שיש בבית שלי, ולחלום שאני כבר אחרי כל העסק הזה.

בא לי לא לחשוב אם יש מה להמשיך או שאבוד מראש, בא לי לא לחשוב בכלל.

'מים, תודה', אני נימוסית. אפילו מחייכת.

הוא מזמין קפה הפוך עם מלא מלא קצפת מלמעלה ושברי שוקולד.

גם לו מתחשק רק להיכנס מתחת לפוך ולשכוח מכל העולם?

על רקע השקט אפשר לשמוע את מחוגי השעון. כל שישים שניות זה דקה, כל שישים דקות מצטרפות לשעה. ואז כבר אפשר ללכת.

הקפה הגיע ולשוני דבקה לחכי, נטלתי את כוס המים בשתיקה מחויכת. לגמנו איש איש ממשקהו, ושוב... השקט. ראיתי אותו מתעמק בחליפתו, 'מה כל כך מעניין שם' מעיף לאלתר פירור אבק בלתי נראה.

'אז מה היינו באמצע?' הוא שואל. באמצע לשתוק היינו, אבל אני נחושה לעשות סוף לשתיקה הזאת.

'משפחה…' אני לוחשת. אולי הוא לא זוכר על מה אמרו לו לדבר?

'זהו, אז מה אמרת, כמה אחים יש לך?' יש לי שני אחים, ואני חושבת שבעתות חירום אפשר לגלוש גם לדודים. או אפילו לשכנים, אם זה לא מספיק.

'ואיפה הם לומדים?' סוף סוף מתחילה להירקם כאן שיחה. רף התקווה שלי עולה בעשירית האחוז. אולי בכל זאת יצא מזה משהו? 'הגדול ב"תורת משה", והשני, זה שקטן ממני, ב"תפארת אבות" ',מספקת מידע מלא ומפורט. 'תפארת אבות? לא אצל הרב זלמנוביץ?' הוא ממש מתפלא, נראה שהמידע שקיבל היה שונה.

'זה אותו דבר, אני חושבת' אבל אם אתה יודע, למה לשאול…

הוא קצת הסמיק, וקצת ריחמתי עליו. 'אני הבנתי שיש לך אחות אחת קטנה ממך, וכל השאר נשואים?' ניסיתי לזוז פסיעה אחת קדימה, ולהראות לו שזה לא סוד שמבררים לפני פגישה… . אור עלה בעיניו 'כן, נכון, הבנתי מאחותי שאת ארגנת פעם משהו בסמינר שלה... ' …

***

כבר נהיה שקט סביב, אפילו הפסנתר הפסיק להשמיע את קולו, וזה לא הפריע לי. קמנו ללכת.

הבית כבר היה שקט כשנכנסתי, חשבתי שאוכל לברוח ישר לחדר, אבל בקרן זווית ארבו לי הוריי.

'נו… איך??' הם שאלו בעיניים בורקות. איך? איך אני יכולה לאכזב אותם? שתיקה סמיכה. הם המתינו לתגובה. אני שתקתי וחשבתי שזו התשובה. שתיקה. 'תרצו לשתות משהו' שאלתי, מחויכת. כן ענה אבי 'כוס קפה עם קצפת ושברי שוקולד' ואימי 'רק מים, ושלא יהיו קרים'.

מקווה שהבנתם הורי היקרים. זו הייתה פגישה של שתי(ק)ה. הם מבינים.

השקט עוטף את כל כולי בשלוותו המרגיעה.

אחח… שקט